|
|
Page:11
מבוא : לגיטימציה לאלימות 11 האזרחית לוותה בטיפוח ערכים הסולדים מהפעלת אלימות, והדבר הביא לנטייה להכחיש את קיומה . כך טופח המיתוס שהעולם פחות אלים מבעבר, אף על פי שההרג דווקא גבר עם כינונה של המדינה המודרנית ( 2010 Malešević, ) . אפילו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שבה מספר קורבנות המלחמה ירד, עדיין לא היה זה סימן לדעיכתה של האלימות המאורגנת . מדויק יותר לומר כי האלימות הקולקטיבית נמצאת בשינוי, ככל שיכולות הכפייה של מדינות וארגונים חברתיים אחרים התגברו באופן שאִפשר להחליף הרג המוני בצורות אחרות של פעולה אלימה ( 141 . Malešević, 2017, p ) . התוצאה היא ש"לסוציולוגיה בת זמננו יש הטיה חזקה נגד חקר המלחמה והאלימות, שמקורה, באופן חלקי, במורשת של שתי מלחמות העולם, ובייחוד בדחייה גלויה של מה שנחשב בעבר כעבר הדרוויניסטי שלה" ( 52 . Malešević, 2010, p ) . תפיסה זו התעצמה בעידן שלאחר המלחמה הקרה . בזכות השימוש בטכנולוגיות ירי מדויק, מוצגות המלחמות החדשות של המערב כמלחמות "הומניות", עד כי השיח הפוליטי מנתק את המוות מן המלחמות ( 1999 Žižek, ) . גם עניינם של האזרחים במלחמות פוחת, ככל שהן מתרחקות הרחק מגבולות המדינה המפעילה אלימות, עד כי האזרחים הופכים לסוג של צופים חסרי מעורבות ונכונות להשפיע ( 44 – 43 . Mann, 1987, pp ) . הרג של אזרחי אויב, המתרחש למרות הנשק המדויק, נצבע כ"נזק אגבי", שיח הנבנה על תפיסה היררכית של הסדר העולמי החדש ( 126 – 14 . Bauman, 2011, pp ) ומגובה בדה-הומניזציה של אזרחי האויב או בהתעלמות מקיומם . הקורבנות של המלחמות החדשות הם אנשים שלכאורה לא חיו מעולם, ולכן הם אינם ראויים להתאבלות ( ungrievable ) . הדה-הומניזציה אינה נטועה בהכרח רק בשיח על אזרחי האויב עצמם, אלא גם בעצם אי-קיומו של שיח כזה ( 36 . Butler, 2004, p ) . שוב, הדוגמה שהובאה בפתיח הפרק ממחישה שיח כזה . שלישית, ההתעלמות מאלימות מוזנת גם מניתוח הצבא עצמו : רוב החיילים אינם מפעילים אלימות, מצבי האלימות עצמם הם ספורדיים, והחיילים נרתעים מהרג ( 2039 – 1121 . Collins, 2008, pp ) . המשמעת הצבאית אף נועדה למשמע ולמשטר את האלימות, לכן אלימות גלויה נתפסת כסוג של סטייה התנהגותית וחריגה מן הסדר הנורמטיבי של המשמעת הצבאית ( 2013 Manekin, ) . התפיסה הזאת מאותגרת ככל שצבאות מעורבים במשימות שיטור ( עיראק, אפגניסטן, הגדה המערבית ) , משימות שבהן האיום להפעיל אלימות טבוע בעצם תפקודו של הצבא, תוך שהוא אף מיישם כללים המתאימים ללחימה, אך לא לשיטור ( Kahn, pp . 4 – 5 2002, ) . רביעית, אם המדינה המודרנית מאופיינת בקיומם של ארגונים הבנויים על אכיפה אלימה, הרי דווקא הביורוקרטיזציה של האלימות מקהה אותה . זאת, משום שהעניין הציבורי והמחקרי מתמקד בארגון המפעיל אלימות, ולא באלימות
|
|