|
|
Page:13
1313 כנצח . הייתי חריג לא רק בשמי, אלא גם במראה שלי . נראיתי גדול מכולם . התנתקתי מהמתרחש סביבי . עשיתי את עצמי מתעניין, אך מחשבותיי נדדו . הרגשה של מקום שהוא בית חסרה לי . השתוקקתי לחזור לאנגליה, לחצות את הכביש ולהיכנס לביתם של סבי וסבתי . ביתם, ששכן מעבר לכביש, היה המקום הבטוח שלי . בכל פעם שהסתבכתי עם הוריי, הייתי הולך לשם ומתקבל בלי שיפוטיות . סבי היה אדם משמעותי בחיי, ותמיד מצאנו שפה משותפת, גם אם לא מילולית . נהגנו לטפל יחד בגינת הבית, והיו לנו הרפתקאות סודיות . סבא היה מסיע אותי לחנות ממתקים, והיינו יושבים שנינו ברכב ואוכלים סוכריות, הרחק מעיניהם של סבתי ושל אבי, רופא השיניים . גם הביקורים אצל דודיי חסרו לי . דודתי הייתה קשובה ומבינה, ובשעות שבהן ביליתי איתה הרגשתי טוב . היא קיבלה אותי כפי שאני . כך למדתי את השיעור הראשון בטיפול : יכולת הקשבה, יכולת קבלה ותיקוף רגשות ( ולידציה ) – עיקרון חשוב שתפגשו בהמשך הספר . בארץ הייתי בודד . בהפסקות שהיתי בשירותים כדי שאף אחד לא ישים לב שאין לי חברים . שנאתי לצאת לטיולים שנתיים, כי שום ילד לא היה מוכן לשבת לידי באוטובוס . בסיום יום הלימודים הייתי חוזר הביתה היישר לשיעור פרטי בעברית . אחי הגדול הציב לי רף גבוה . הוא שלט היטב בעברית, ואילו אני תויגתי כעצלן וחסר מוטיבציה . אבל הוא, לעומתי, "זכה" לאבחנה משלו . כשהיה בן ארבע התגלתה אצלו סוכרת נעורים, והוריי חגו סביבו . אימי הייתה מגיעה לבית הספר בכל יום כדי לוודא שהוא מזריק לעצמו אינסולין ומסיים את ארוחת הצוהריים שלו . כשרמת הסוכר בדמו לא הייתה מאוזנת, הוא היה מתפרץ, מקלל ובוכה . בזמנים כאלה הוריי היו עוטפים אותו בחיבוקים ומגלים הבנה למצבו ללא שיפוטיות . כמה קינאתי בו על שגם כאשר לא התנהג כמו הילד המושלם, הוא זכה לחיבוקם האוהב . אני לא "זכיתי", לא בסוכרת ולא בהבנה למצבי . הפנמתי כבר אז שהתנהלותי הכושלת נובעת מחוסר מוטיבציה ותו לא . באותן שנים המודעות להפרעת קשב וריכוז הייתה בחיתוליה, רחוקה מרחק שנות אור מהשיח בחינוך הממלכתי - דתי שאליו השתייכתי . אימי הייתה מגיעה פעם בשבועיים לבית הספר כדי לבחון מקרוב את התקדמותי בלימודים . בחילות וקוצר נשימה היו תופעות קבועות אצלי טרם הגעתה . היום ככל הנראה היו קוראים לזה התקפי חרדה, אבל אז חשבתי שאלו תופעות נורמליות לנוכח מנמל התעופה במנצ‘סטר - לשייכות
|
לימן, יהודה
|