|
|
Page:12
12 מבוא בשבועות הראשונים שלנו בארץ אימי ניסתה להסוות את קשייה באמצעות היצמדות ללוחות זמנים צפופים שכללו עשרות משימות . כל יום תוכנן בקפידה שלא הייתה מביישת את חדר המצב בנאס"א : מרתונים של שיעורי עברית עם מורה ששוריינה שנה קודם לכן, ביקור במוסדות חינוך, בקופת חולים, במשרדי ממשלה ועוד . הוריי היו נחושים בדעתם להוכיח לסבי שטעה כשחשב שהם יתפכחו ויחזרו במהרה לאנגליה "עם הזנב בין הרגליים", ולכן כמעט שלא דיברו על הקשיים הרבים ועל הבדידות . בדיעבד הבנתי שאימי חששה שאילו תיתן דרור לתחושותיה, הדבר ישפיע עלינו, הילדים, לרעה ויקשה עלינו את ההתאקלמות . אבל כילד יכולתי לשמוע גם את המילים שלא נאמרו ולראות על פניהם של הוריי את הכאב שלא הובע . רציתי מאוד לשפר את מצב רוחה של אימי, והחלטתי לקנות לה זר פרחים . כסף משלי לא היה לי, אבל ארנקו של אבי קרץ לי מהשידה . שכנעתי את עצמי שהמטרה מקדשת את האמצעים, חמקתי מהבית וחזרתי כשבידי זר פרחים . נרגש ומרוצה הגשתי לאימי את הזר בתוספת ציור שציירתי . אימי חייכה ושאלה : "מאיפה הכסף ? " האדמתי, ובלי לחשוב יותר מדי אמרתי : "מצאתי על הרצפה שטר של עשרים שקל . " לא צריך להיות חוקר בסקוטלנד יארד כדי להבין שמחירו של הזר יקר בהרבה . אימי הבינה מה קרה, והבעת פניה השתנתה בן רגע . היא אחזה בחוזקה בידי, בידה השנייה החזיקה את הזר, וצעדה בנחישות לחנות הפרחים, שם סיפרה למוכר שגנבתי את הכסף מאבי ודרשה ממנו לקחת את הזר בחזרה . הייתי נבוך ועמוס רגשות אשמה . זהות חדשה הודבקה לי באותו יום : גנב חסר בושה ! "תדע לך, הורים תמיד מגלים את השקרים," אמרו לי הוריי, ואני האמנתי . עד גיל די מבוגר הייתי משוכנע שהורה הוא כול יכול, והייתי בטוח שהוריי מסוגלים לקרוא את מחשבותיי, ושרחשי ליבי פרושים בפניהם . כמה טעיתי . ביום הראשון ללימודים הודיעו לי שאני "יורד כיתה", ושמעכשיו אלמד בכיתה ב' . הנימוק : אני עולה חדש, וכך נכון לעשות . איש לא ביקש לשמוע מה דעתי או מה דעתם של הוריי . קיבלתי את הגזרה באדישות מוחלטת, מבלי להבין את ההשלכות . נכנסתי לכיתה ושוב מצאתי את עצמי עומד לצד המורה, כמו ביום האחרון ללימודים בבית הספר באנגליה . המורה הציגה אותי בפני הילדים וכתבה את שמי על הלוח . כולם פרצו בצחוק . לא הבנתי מדוע . המורה הנחתה אותי לשבת ליד שולחן . כל התלמידים ישבו בזוגות, אך אני ישבתי לבדי, ועיני התלמידים ננעצו בי למשך זמן שנראה לי
|
לימן, יהודה
|