|
|
Page:8
8 יצחק קלינטון ביילי "לא באתי לבקר כי אני עסוק בפרויקט שעלי להשלים עד יום שישי", הסברתי, "אבל הרי אין לי כל סיבה לכעוס עליך, ולכבוד יהיה לי לבקר אצלך בשבת" . סויילם ידידי היה כמדומה מרוצה מן ההסבר, שתה את התה שלו והלך . אך כעבור יומיים, ביום שלישי, חזר שוב לביתי, ואחרי שהכנתי לו תה והתיישבנו בחדר עבודתי הצנוע, כשעמדנו לפתוח בשיחה קלה, הישיר אלי מבט והצהיר בכובד-ראש, "אתה ודאי כועס עלי . אחרת לא היית דוחה את ביקורך עד שבת" . שוב הסברתי שעלי להקדיש כל דקה פנויה להשלמת הפרויקט עד יום שישי, ואין לו לייחס את היעדרותי מאוהלו לא לכעס ולא לכל דבר אחר . הוא הנהן בראשו להסכמה, שתה את התה שלו והלך . אלא שביום חמישי אחרי הצהריים בא שוב, וגם הפעם שתינו תה . אך הפעם, כשהחל קובל באוזניי על היעדרותי, החלטתי לעזוב לזמן מה את שולחן הכתיבה . "איפה המאהל שלכם ? ", שאלתי . "מעבר לרכס, מערבה מכאן", השיב . "הגעת ברגל או על גבי גמל ? " . "ברגל" . "יופי ! " הכרזתי, "אחזיר אותך בג'יפ" . בהגיענו למאהל סויילם עמד על כך שאשתה קפה אצלו באוהל, כמיטב המסורת הבדואית . אור עדין של שעת בין-ערביים במדבר ומראה אשתו של סויילם האורגת בנול-קרקע רצועה ארוכה של שער עיזים שחור לכיסוי אוהל החורף יצרו אווירה פסטורלית שפיתתה אותי להיעתר לרצונו . שתיית קפה הרי לא תימשך הרבה זמן . ואולם כשנכנסתי לאוהל נדהמתי ממש . היו מכונסים שם עשרים- שלושים גברים, בני בית האב ( clan ) ושכנים . כולם קמו על רגליהם לקראתי, וכך נאלצתי לעבור ביניהם מימין לשמאל וללחוץ את ידו המושטת של כל אחד ואחד מהם אגב השמעת הברכות המקובלות . לאחר מכן הושיבו אותי על השטיח לצד זקן בית האב של סויילם
|
|