|
|
Page:14
14 רויטל אברהם הסובבים אותו, היה חכם בצורה יוצאת דופן ובעל זיכרון מעולה . החוכְמה שלו ריתקה את הסביבה אליו, היופי והשנינות שלו מגנטו את כולם . יכול להיות שההתמקדות שלנו ביכולות השכליות שלו הביאו אותנו למצב שבו העדפנו להתמקד בחוכמה שלו ולא תמיד לראות את הקשיים שלו במידה מספקת . את המשפט הזה שאמרה המטפלת - “לא נעים לי להגיד לך, אבל בזמן האחרון הוא מתנהג כמו אוטיסט” - לא אשכח לעולם . זה המשפט שהביא אותי בעצם להכיר בכך שאנו זקוקים לעזרה דחופה וחייבים לפעול . ההידרדרות התפקודית שלו באותה תקופה הצריכה התערבות מקצועית . המטפלת תיארה בפניי שינוי קיצוני בהתנהגותו, עד כדי חוסר תפקוד כמעט מוחלט . לאחר ששמעתי את דבריה הבנתי ששינויים התנהגותיים מהסוג הזה אינם בגדר הנורמה, ועל כן עלה הצורך לפנות לעזרה מקצועית . עמוק בפנים ידעתי שילד שמגלה מצוקה ברמה קיצונית כזו זקוק לעזרה דחופה . הגורם לשינוי הדרמטי בתפקודו של גל היה העובדה שגן הילדים שלו עבר למקום אחר, לבית אחר ביישוב סמוך . הצוות נשאר אותו צוות, הילדים נשארו אותם ילדים, אולם הגן עבר דירה . הסתבר לי שמהיום הראשון שגל הגיע לגן במקום החדש חלה התדרדרות קיצונית בתפקוד היומי שלו . הוא הִרבה להיצמד למטפלת בצורה אובססיבית וסירב לעזוב אותה, נצמד לרגליה, סירב לצאת לחצר ולשחק, סירב לאכול, סירב לשחק עם ילדים אחרים . גם כשהושיבה לידו ילדים עם משחקי שולחן כדי לעודדו לשחק, סירב . המטפלת ניסתה בכל דרך לשנות התנהגות זו, אך דבר לא עזר . בכל פעם שהגיע אדם זר לגן גל נחרד, בכה, ניסה לברוח, נצמד למטפלת, גילה סימני מצוקה עמוקים מאנשים לא מוכרים, אך גם מאנשים שהכיר חלקית כמו אבות של ילדים אחרים . המצב הזה נמשך כשבועיים . לאחר מכן החל לאט לאט לחזור לשגרה ולהתחיל לתפקד כמעט כרגיל . נדרש לו זמן רב, אך הוא חזר לתפקד, אף שהחרדות לא נעלמו . הבנתי שבעיית ההסתגלות הקשה שגילה, שהובילה אותו להידרדרות קיצונית בתפקוד, אינה רגילה, אינה בגדר הנורמה . ידעתי שיש ילדים, גם “רגילים”, שמתקשים להתמודד עם שינויים, הבנתי שכל שינוי
|
|