|
|
Page:10
10 ג׳ון פאולס בלתי טבעיים בתכלית שבגן האחורי שלנו, ומכל מה שהם מייצגים . בכך התחלתי מבלי דעת לרמוס את נשמתו של אבי . יותר ויותר התאוויתי אל מה שנעדר מסביבתי הקרובה : מרחבים, פראיות, גבעות, יערות . . . בעיקר, אני חושב, אזורי יערות, עצים 'אמיתיים' . להוציא חריג אחד או שניים — אדמת הביצות של אסקס, הטונדרה הארקטית — תמיד תיעבתי ארצות שטוחות נעדרות עצים . דומה שהזמן שולט בהן ללא מצרים, מתקתק חסר רחמים כמו שעון . אבל עצים מעקמים את הזמן, או ליתר דיוק יוצרים מגוון זמנים : כאן דחוס ובוטה, שם רגוע וגלי — אף פעם לא משתרך, מכאני, חדגוני ללא מפלט . עודני חש בכך בפתחו של כל אחד מאינספור היערות הקטנים והנסתרים באזור הגבול של מחוז דֶבוֹן – דוֹרְסֶט, שם אני חי כעת ; זה כמעט כמו לעזוב את האדמה ולהיכנס אל הים, אל תווך אחר, ממד אחר . בצעירותי זאת היתה תחושה חריפה . להתגנב אל בין העצים תמיד היה להתגנב לגן עדן . האם הקרע הזה ביני לבין אבי היה מגיע לכדי כך גם אלמלא נולד היטלר, זאת לא אוכל לדעת . לאור המצב, הוא היה בלתי נמנע עקב מלחמת העולם השנייה על סכנותיה . נאלצנו לעזוב את פרבר אסקס שלנו לטובת כפר מרוחק בדבונשייר, שם כל כמיהותיי החשאיות עמדו להתגשם מעבר לחלומותיי הפרועים ביותר . בלב חפץ זנחתי את האוסף הקטן שלו של עצי פרי מצומקים ומכוּוצים, שם בעולם החדש שלי, אמריקה שלי הגדושה עצים טבעיים לאין קץ . מה היתה — ועדיין — משמעותו של "שלי " עבורי, לכך אגיע
|
|