|
|
Page:13
המבעבעים בי באופן שייצור בהם היגיון . כשהסתיים סבב הכתיבה הראשון התפניתי . יכולתי להרגיש שכתיבה ראשונית זו הייתה סוג של סגירת מעגל, שכן היא אפשרה ואף חייבה המשגה של תחושות, חוויות וחלקיקי תובנות שנבנו במשך השנים בעולמי הפנימי . בהדרגה הבנתי בידי מי אני מבקשת להפקיד תובנות אלה, וכן כי הפקדה זו משחררת אותי מהאחריות הבלעדית להמשיך לשאתן ולהפיצן . הבנתי שלמעשה היא מאפשרת לי לפתוח מעגל חיים נוסף . למה דווקא עכשיו ? הדחף המקצועי אי-נחת מקצועי מלווה אותי שנים אחדות . כשלחוויה זו החל להתלוות ייאוש, הרגשתי שאני חייבת לעצור ולהפנות את האנרגיה לפסים של בנייה . עם השנים חשתי כי הפער בין קצב השינויים וההתפתחויות בעולמות ובשדות רבים כל כך בחיינו, ובין השינויים המתרחשים בעולמות החינוך והחברה ובחוויה האישית של א . נשים בעולם העבודה ( למעט אולי בכמה חברות וארגונים ) הולך וגדל . השכם והערב אנו נחשפים להתפתחויות טכנולוגיות, לגילויים חדשים בכימיה, בביולוגיה ובפיזיקה, להבנות חדשות בתחום האקולוגיה ובוודאי לפריצות דרך בעולם הרפואה, ועוד היד נטויה . האם אופני ההתנהגות, הפרדיגמות, תפיסות העולם וההרגלים של החברה האנושית מסוגלים בכלל להשתנות, להתאים את עצמם ולהתפתח בהתאם לקצב השינויים שהיא עצמה יוצרת ? האם השינויים שכבר מתרחשים הם השינויים שיניעו גם שינויים חברתיים - קהילתיים ? את חוויית הייאוש הזינה התבוננות לאחור על ארבעים שנה של עבודה, למידה, פיתוח והובלת תהליכים בשטח . נוכחתי כי הדפוסים חוזרים על עצמם . כך למשל במערכת החינוך נדמה כי אדם שעזב אותה לפני כשלושים שנה יכול ( כמעט ללא מאמץ ) לחזור ולהשתלב בה היום . תהליכים דומים אפשר למצוא בארגונים רבים אחרים . אין הכוונה להצביע רבע להתחלה 13
|
|
|