|
|
Page:13
13 מעגל החיים נתבונן בעין האל העליונה שבשמים כעל מבט המצלמה . במיתולוגיה המצרית מסופר שהעין של האל איתום שלטה עִמו במרכז מצחו, וכן שהאל סת עקר את עינו של הורוס והאל תחות השיב, ריפא וחיבר אותה למקומה . שיקום העין של הורוס, עין הבז הרואה ממרחקים, הוא שיקום הראייה החדה הנכונה והמאמינה, המארגנת ומבינה את העולם . אפשר לראות זאת כמשל לעבודת הצילום כולה . הצילום, כמו המיתוס, הוא היסוד היציב והקיים תמיד של נוכחות וזיכרון, שאליו אנו שבים מתוך מערבולת הזמן החולף . התצלומים האישיים האוטוביוגרפיים מאפשרים לנו למרכז את הזיכרון האישי, לאשר את ודאותו ונוכחותו וליצור באמצעותם את המיתוגרפיה, המיתוס האישי של חיינו . הקולנוע לעומת הצילום הסטטי הוא צילום של תנועה רודפת תנועה כשהוא מנכיח את התהליך, את תנועת הזמן המייצרת סיפור . בתחילה, הסיפור היה המיתוס . "המיתוס הוא שהעיד על האמת [ . . . ] . האם לא היה המיתוס הדבר האמיתי יותר מרגע שהעניק להיסטוריה צליל עמוק ועשיר יותר ? ", אומר חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה ( Eliade ) ( אליאדה 2000 : 47 ) . המיתוס נוצר מחלום או מחיזיון – דמיון של יחיד שהופך להיות חלום השבט . כחלום, תחילתו בתמונות – מראות שמתגבשות לסיפור המיתוס במילים . המיתוסים מתגבשים לסיפור הקוסמולוגיה של התרבות, וכך, בשפתו של אליאדה, הם מכוננים מתוך הכאוס את הסדר, המשמעות והמבנה החברתיים . אני סבורה שהמיתוס ממלא עבור החברה והתודעה הקולקטיבית את תפקידו של האגו עבור היחיד : הוא מוצא את הקשרים, מגשר ומתווך בין האדם לבין כוחות הטבע, כוחות הנפש וכוחות האלים, כשהסיפור המיתי הוא הרקמה האורגת הכל יחד . הקולנוע, שבמובנים מסוימים ממלא את תפקיד המיתוס בימינו, משיב את המיתוס האנושי אל מקורו בתמונות חזותיות כמו בחלום . כמו המיתוסים, האגדות והספרות, כיום הקולנוע מציב עבורנו
|
|