|
|
Page:14
14 אופיר עבו, תניא ציון-וולדקס המספרים עליו . ההתבוננות ה'עיוורת' הסובייקטיבית במוצהר במוצגי המוזיאון היא זו שמעידה על דרכים שונות לספר ולהבין את העולם . [ . . . ] הסברו [ של האיש הרואה לאישה העיוורת ] מזמין את הצופים במסך השחור לצייר בדמיונם כעיוורים את הציור . 2 אך נדמה שיותר משהבמאי מנכיח את אי-יכולתה של האישה העיוורת לראות, הוא מסיט את מבטנו אל נקודת מבטה מכיוון שהיא מנהירה את מה שאנו, ציבור הרואים, איננו מסוגלים לראות . יחסי הגומלין המורכבים שבין היצירה, האיש הצופה בה, האישה שרואה באמצעותו והצופים בהם, מעוררים ספק אם פעולת ההתבוננות שקופה ואופני ההתבוננות שלנו מובָנים מאליהם . הסצנה מזמינה להתבונן בהתבוננות ומזכירה לנו שבני אדם מעניקים משמעות לעולם הנחווה בעזרת אמצעי ביניים, תיווך פרשני . ראיית העולם של המבקרת העיוורת מונעת מאתנו להשעות את הספק על ידי העלמת המתבונן, ועושה למעשה את ההפך : מנכיחה את המבט . יתר על כן, היא מנכיחה גם מגוון של מבטים ומביטים . בהמשך הסרט מסבירה האישה כיצד היא חווה את התיווך של יצירות אמנות : 'כל מְספר הוא בא מרקע שונה, מתרבות שונה, מידע שונה . כל המכלול הזה גורם לי להקשיב לסיפור, אבל בעיקר ללמוד על המספר עצמו' . האישה לומדת לצפות ביצירות שמוצגות במוזיאון באמצעות רואים שמדבררים לה את החוויה, אך לאמתו של דבר, יותר משהיא לומדת על האובייקט הנצפה, היא לומדת על המתבונן-המספר ועל מבטו הפרשני ליצירה ולמשמעותה . גם מחברי המאמרים באסופה זו מבקשים להנכיח את המבט הישראלי על-אל העולם היהודי כדי לחשוף את הממדים הפרשניים שבו ואת יחסי הכוח שבהתבוננות, וכדי ללמוד על המביטים באמצעות המבטים . טענתנו היא שדינמיקות חברתיות ותרבותיות פנימיות בחברה הישראלית מובהרות באמצעות ניתוח המבט ישראלי 'החוצה' . מאמרי האסופה מראים כיצד דמותה של ישראל מעוצבת בין היתר באמצעות השחקן התפוצתי, קרי האופן שבו יהדות ויהודי התפוצות הממשיים והמדומיינים נתפשים בישראל . האסופה מפנה זרקור אל דינמיקת המבטים בין ישראל לעולם היהודי ומאירה מרכיבים מרכזיים בהבניית הישראליות שהמחקר על ישראל ועל יחסיה עם העולם היהודי טרם בחן . הרעיון שהתבוננות והתעלמות, כמו הנכחת המבט והעלמתו, הן פעולות פוליטיות ואפיסטמיות מוצג כאן לראשונה כפריזמה אנליטית מרכזית לדיון בחקר החברה בישראל . תמה זו נידונה כבר בהקשרים אחרים . ההגות הפמיניסטית, למשל, עומדת על הסכנה הטמונה במבט שמעלים את המביט כך שנוצרת אשליה של מביט אוניברסלי, שקוף ועל-זמני, שתפישת עולמו מקבלת לכאורה קיום עצמאי, טבעי ואובייקטיבי . הביקורת הפמיניסטית מצביעה על האופנים שבהם צופה מכונן עצמו כרואה ואינו נראה ומנכס לעצמו מבט של מעוף הציפור עם סמכות שוות ערך לזו של מבט אלוהי . במקום זה 2 יוכי פישר, 'חילון וקדושה בסרט "המוזיאון"', תקריב , 17 ( 2019 ) , עמ' 7 .
|
|