|
|
Page:13
13 ניהל . היא הציעה שאקרא את התיעוד המצמרר של מזכירתו אשר רק לעת זקנה, בשנת 2000 , העזה לפנות אל קורבנותיו ולפרסם את מה שהעזו לספר לה אודותיו . 8 "האין זה מעניין" הוסיפה רותי, "כי למרות עדויות חדשניות אלו, המחלוקת סביב דמותו ואישיותו של רומקובסקי נסבה עדיין על מיצובו כ'רודן', ‘גיבור' או ‘כמעט גיבור', 9 תוך התעלמות מאותם ‘הגיגים היסטוריוסופיים' העולים מקולן הנאלם של קורבנותיו ? " האזנתי לדבריה בדממה . "זו ההזדמנות האחרונה שלך ושלי לתעד את סיפורן המגדרי של ניצולות שואה, בטרם תלכנה מעמנו כאחרוני העדים ויישאר הרושם כי ‘לא היו דברים מעולם'", המשיכה רותי בנסיון אחרון לשכנע אותי . "אולי נצליח להביא לכך שסיפורי הישרדות אלו יזכו להכרה על ידי הדור הצעיר כראויים למשכן כבוד בפנתיאון הגבורה בישראל" ? המשכתי לשבת ללא תגובה . רותי, שהיתה מרצה שלי באוניברסיטה בתחומי מוסר ומגדר, לא ידעה עד אז על הקשר האישי שלי לשואה . היא לא ידעה כי נושא זה ליווה אותי כל חיי . כי אמי המנוחה הייתה ניצולת שואה, כי סירבתי להתמודד עם סיפורה . אם "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, אושוויץ וברגן-בלזן היו עבור אמי נוף מולדת, הֶקשר ונקודת ייחוס לכל מה שעבר עליה בהמשך חייה . אמי סיפרה לי שוב ושוב, מאז היותי ילדה רכה בשנים, על הרעב והקור, על חברותיה למחנה ועל נוכחותו המתמדת של המוות . היא קיוותה שאקשיב, אך אני אטמתי את הכרתי מפני סיפוריה ומפני סיפור השואה בכללותו, כפי שהוצג בשיעורי היסטוריה, בעצרות הזיכרון, בספרות ובקולנוע . כשבגרתי מעט, הפך המספר הכחול המקועקע על זרועה — בו ראיתי כילדה צעירה קוד נכסף ותג-כניסה לעולמם של המבוגרים — למקור מבוכה . התביישתי בו, התעלמתי ממנו ומעולם לא טרחתי לשמרו . לא ידעתי אם יופייה של אמי היווה עבורה יתרון הישרדותי, סייע לה 8 2000 , Eichengreen . 9 אונגר, 2005 .
|
|