|
|
Page:11
מבוא - ידיים 11 "מדברי סופרים", וזו עשויה להשתנות . ממבט ראשון הסוגיה מתבארת היטב לפי ההנחה ש"דבר . "דבר סופרים" הוא חידוש של חכמים, תורה" הוא אבחנה היסטורית להלכה שיש לה מקור בתורה והלכה למשה מסיני היא אבחנה אחרת . ברם התבוננות בסוגיה מצביעה על סדקים בתיאור הרמוניסטי זה . רבי יוחנן סמך את דעתו על תורה אבל אינו מביא פסוק להצדקת הטענה, וכאמור דבר התורה הוא שונה מההגדרה של "דבר תורה", אבל יש המחלוקת של בית שמאי ובית הלל . "דבר סופרים" אכן לזכור שהשוני שנוי רק בדברי אמוראים מאוחרים . בשלב הראשון מיוחסות לרבי יוחנן שתי האמירות, ומי ששנה אותן לא ראה סתירה בין השתיים . זאת ועוד, אין בסוגיה עצמה כל טיעון לפסוק מהתורה, ה" אינם הגדרה היסטורית אלא הדגשה שונה עלוקל יותר להבינה אם "דבר תורה" או "סמך מן התור חשיבות המצווה, ועל קביעותה . ואכן בסוף הסוגיה מתברר שההבדל הוא שדבר תורה הוא קבוע, ודברי סופרים עשויים ( עלולים ) להשתנות על ידי בית דין עתידי אחר . עוד עולה מעיון בסוגיה תירה בין השניים . גם היגד זה מאשר ש"הלכה שהמונח "הלכה למשה מסיני" זהה ל"דבר תורה", ואין ס למשה מסיני" אינה אלא ביטוי ליציבות ההלכה ולקביעותה . אמוראית מוצגות דרשות רגילות בלשון "סמכו . . . ", הלכות שבמקבילות הן - עוד נוסיף שבספרות הבתר 21 מוצגות כהלכות רגילות או כהלכות הנלמדות מדרשות רגילות . שהביטוי "סמך ל . . . " אינו דרשה רגילה . כפשוטם של דברים רבי אלעזר בן ערךלסיכום, אין שום ראיה מציע לנטילת ידיים מקור או ביסוס בפסוק, והמדרש או התלמוד אינם רואים בכך כל קושי . עד עתה גם לא נאמר שנטילת ידיים היא חידוש של חכמים . אפשר להסיק זאת מכך שהיו חכמים וציבור פקו בנטילת ידיים, אך אין לכך מקור מפורש . המקור הברור ביותר הוא דבריו ( תלמידי משיחם ) שפק של האוונגליון הנוצרי הקובע שנטילת ידיים היא מהלכות זקנים, אם כי אין לדעת כיצד הבין האוונגליון מינוח זה . ריםבמשנת עירובין העוסקת ביוצאים למחנה ( היוצאים לקרב, וטרם נכנסו לקרב ) שנינו : "ארבעה דב פטרו במחנה, מביאין עצים מכל מקום ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי ומלערב" ( פ"א ה"י ) . כפי שפירשנו משנה זו ההלכה שבה קדומה וחוזרת אולי לימי החשמונאים, או לכל המאוחר לתקופות המרידות, שכן המדובר במחנה היוצא לקרב . הפטורים מתייחסים לצורכי היוצאים לשטח, ואין בהם יטריון הלכתי ברור . הבאת עצים היא איסור גזל, ואיסור גזל נחשב, בעיני חכמים, לחובה . דמאי קר הוא חובה, אם כי נובעת מספק . לגבי עירוב ראינו במבוא לעירובין שאמוראים נחלקו האם הוא מדרבנן או מהתורה, אבל פטור מעירוב משמעו היתר לטלטל בשבת, והוא בוודאי איסור תורה . ידיים נתפסת אפוא כמצווה שאפשר לבטלה, ולפי פרשנות זו אין בכך כדי להעיד על קלותה אורחיצת חומרתה . עוד נלמד ממשנה זו שנטילת ידיים אינה קשורה להלכות טומאה וטהרה . היוצאים למחנה אינם פטורים משמירה על טהרה, אבל פטורים מנטילת ידיים . וה שאיננה בתורה יש בתנא דבי אליהו . שם מצוי תיאורעדות ברורה לתפיסה של נטילת ידיים כמצו של מעין ויכוח : "בא חבירו וישב כנגדו, אף בזה יש בו מקרא ואין בו משנה, אמרתי לו, בני רחיצת 21 ת קידוש והבדלה ב, לעומת בבלי, פסחים קו ע"א ; וכן פסיקתא זוטרתא,כגון הלכות גדולות, הלכו ויקרא פרשת צו, כה ע"ב ; במדבר רבה, יב ד .
|
הוצאת משנת ארץ ישראל
|