|
|
Page:10
מבוא - אהלות 10 יכולים למצוא מוצא ולהגן על הלכות כמוהו כמיעוט הלכות . הוא נותן יתרון גדול ליודעי דת ודין . הם "מקלטי הטומאה"חפציהם, בעוד שהמאמין הפשוט מוצא עצמו ללא מוצא . הרושם הוא שחלק מ נוצרו בכוונה כדי להותיר פתח בידי תלמידי חכמים להציל את הרכוש מבלי לפגוע בהלכות טהרה . העיסוק בטהרה . לימוד מסכת אהלות בתקופה התנאית והאמוראית להערכתנו, כפי שנציגה להלן, מרבית ההלכות העקרוניות בהלכות טהרה בכלל, והלכות אהלות בפרט, נוצרו כבר בשלהי ימי בית שני . בית שמאי ובית הלל הם המתחילים את המחלוקות הראשונות, והרבה מהנושאים מתחילים למעשה כבר בימיהם . עסקנו בכך בהרחבת מה במבוא לסדר טהרות . עדיין יש יצירה הלכתית, אבל בדור אושא כבר איננו מוצאים יצירה חדשה אלא בעיקרבדור יבנה חזרה ופירוט על עמדות קדמונים . בפירושנו עמדנו על מקרים כאלה שבהם תנאים מאוחרים מביאים 2 עמדות או סופרים קדומים, ואינם מייצרים חידושי הלכה . אהלות מצטיירת כמסכת קשה במיוחד, " ( ירו', מועד קטן פ"ב נגעיםומןאהילותמןדקשייןבמועדמיליןאיתאמרכהנאנא : "כדברי רב כה יש דברים במועד שקשים מאהלות ונגעים ) . – ה"ה, פא ע"ב הבבלי קובע שאת מסכת אהלות תנא רבי יוסי ( עירובין עט ע"א ) . ברור שלא הוא העורך של כל אין כוונת התלמוד שהוא בעל כל המסכת, אלאהמסכת, הרי הוא נזכר בה בשמו פעמים מספר, ובכלל שהוא הדובר במחלוקת אחת מסוימת . אחת התופעות שהבחנו בהן היא שההלכה מדור אושא נוטה למגמת החמרה והאחדה . אם בדורות קודמים ניתנו מידות שונות למקרים שונים, בדור אושא נטו להאחדה, להתעלמות מפרטי משנה 3 ולהחמרה גות אופיינית לתחום שאיננו מבוצע הלכה למעשה, אין בו תקדימים . לדעתנו זו התנה חדשים ולא חריגות, וקל להחמיר בו . ממחקרים אחרים אנו יודעים שבתקופת בית שני הייתה שמירת 4 הטהרה רווחת ( לפי ריבוי המקוואות, ריבוי כלי החרס ומיעוט יבוא כלי חרס מחו"ל ) . בדור יבנה יש על היעדר עיסוק במקדש"פיצוי", וכאילו העיסוק בטהרה בא כמעיןעדיין עיסוק רב בטהרה 5 ובהלכותיו, וכמעין זכר למקדש . מאוחר יותר כמות העיסוק בנושא דועכת, וכנראה הסיבה לכך היא הלכתית, נפסק ( כמעט - ששמירת הטהרה נעשית נדירה יותר . השימוש בכלי אבן, שהוא חומרה חוץ תגלה בחפירות יורד בהרבה, אם כי לא נעלם, ובאתרים מסוימיםלחלוטין ) , ומספר המקוואות המ 2 מ"ה, ועוד הרבה . כגון פ"ב מ"ג ; פ"ג מ"א ; פ"ז מ"א ; פי"ז 3 פ"ג מ"א, מ"ב ; דברי רבי עקיבא שכלשהו מטמא ( פ"ב מ"א ) , כדעת שמאי הזקן ; עמדת רבי עקיבא שמה שלא מטמא במגע לא מטמא במשא ( פ"ג מ"א ) ; עמדת רבי יוסי שאבר שנחלק מטמא ( פ"ב מ"ו לעומת פ"ג מ"א ) , וכן רבי שמעון ( פ"ג מ"ב ; פ"ח מ"ה ) , ועוד . 4 ראו אדלר, הארכיאולוגיה של הטהרה . זו גם מסקנתם של חוקרים אחרים שעסקו רק במקורות הספרותיים, ואנו הצגנו אותה בקצרה לעיל . 5 ראו במיוחד אדרת, מחורבן לתקומה .
|
הוצאת משנת ארץ ישראל
|