|
|
Page:11
מיכל רום | 11 זה קרה בסתיו של ,1996 אי שם במחנה צריפין . הייתי בת ,24 אחרי תואר ראשון ולפני שלוש שנות שירות בצבא . ראיתי איך כולם סביבי משחקים בצבא ושיתפתי פעולה, בעיקר כי לא עלה על דעתי שיש אפשרות אחרת . את התסכול הוצאתי על השיער שלי, שהיה באותם ימים קצוץ וכתום . לא בדיוק כפי שמצופה מעתודאית בהשלמה חילית של קורס קצינות . באחד השבועות, בתחילת הדרך, נדרשנו להתכונן לשבת בבסיס . קיבלנו הנחיות מדויקות מה צריך לעשות לקראת מסדר המפקד הגדול, ושוחררנו לצאת לכבוש את היעד . בין טאטוא לאיבוק, לגרירה חסרת תכלית של רהיטי מתכת מצד אחד של הבניין אל צדו השני, ראיתי אותה פתאום ושמחתי מאוד . פנים מוכרות בתוך כל הירוק-האפור . לא היינו קרובות, קרבה לא הייתה אפשרות אמיתית בעולם שחלקנו : אני "שמיניסטית בוגרת" והיא "חמשושית" צעירה וטרייה, בתיכון קטן ואינטימי שהיררכיה גילאית ומעמדית משחקת בו עניין מרכזי . "מה את עושה פה ? ! " היא שאלה נדהמת . בעיניה יכולתי לראות איך היא מחשבת את השנים שעברו אל מול ההפרש בינינו ולא מבינה איך זה מסתדר . "מה שאת עושה, כנראה," עניתי והסברתי . החלפנו כמה מילות נימוס ומהר מאוד עברנו לטקס הבירור המתחייב במקרים כאלו, נזכרות ומעדכנות מי נמצא איפה ומה קרה עם הכוכבים של המחזור . מה עושה אסף הראל, לאן הגיעה בסוף שירי ארצי, איך מילי אביטל כובשת את אמריקה ומיכל ינאי את ערוץ הילדים . המון שמות של מיני סלבס נזרקו לאוויר, כולם בני ובנות כיתתי . ואז, רגע לפני שנפרדנו היא הוסיפה עוד שם אחד לערמה, ספק שואלת ספק אומרת : "רגע, אז את בעצם היית בשכבה של מיכל רום ! " עכשיו היה תורי להחזיר מבט של תדהמה . לא הבנתי אם היא צוחקת או מתכוונת לזה ברצינות . לקח לי עוד כמה שניות לקלוט שבעצם במשך כל
|
|
|