|
|
Page:12
12 נשאלה לא מתוך עצלות, לא מתוך פינוק . זה היה הרבה מעבר לזה . ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאמשיך לחיות ככה אפילו עוד יום אחד, שלא לדבר על חיים שלמים . איפה אני ? מי זאת ה"אני" הזאת של פעם ולאן היא הלכה בזמן שהשאירה אותי כאן עם זה . לא בלעתי כדורים ולא חתכתי ורידים, אבל כן עליתי באיזה לילה קשה יותר מהרגיל אל מרפסת ביתי, שהייתה תחת כיפת השמיים, ודיברתי אל אלוהים באשר הוא . אמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ככה, שיעזור לי . "בבקשה, אלוהים, אם אתה שם, תעזור לי . אני לא יכולה יותר . . . בבקשה, אלוהים, בבקשה . . . " והוא הקשיב לי והזכיר לי את אמא שמתה כשהייתי קטנה, וחשבתי על שתי האהובות האלה שלא אשמות בכלום ואיך אני לא רוצה שיגדלו יתומות מאם, כמוני . אז נשארתי ככה עד שעלה השחר וחזרתי למיטה עם קצת פחות מועקה וקצת יותר עייפות . שלוש שנים . איך מגיעים לשלוש שנים של דיכאון ? בקלות . זה מתחיל בזה שלא יודעים שזה דיכאון . חושבים שככה זה בחיים . שקשה מדי פעם ויש מיליון סיבות לגיטימיות להיות לא הכי שמחה שבעולם . קצת עייפות, קצת קשיי פרנסה, קצת חריקות בזוגיות, קצת שיפוצים של בית, מזג אוויר, מלחמה . . . לא חסרות סיבות . וזה גם לא קרה בבת אחת . זה לא כמו כאב שיניים חד שמרמז לך שמשהו לא בסדר וצריך ללכת לטיפול . זה קרה לאט ובעקביות . בהתחלה שמחתי מאוד . האוקסיטוצין זרם לי בדם והייתי מאוהבת בילדתי הראשונה, ולימים בילדתי השנייה . . . אבל חוסר השקט התחיל לכרסם . כמו חולת אלצהיימר, תא אחר תא נאכל ונעלם, פיסת חיות ועוד פיסת חיות ננגסו, עד שלא נותר כלום מהזיכרון
|
|