|
|
Page:13
[ 13 ] הנפש הַדַּבָּרִית עלינו לברר מהי השונוּת בין הקיום לבין ההוויה . בין היש למעבה הישות . הישות מצביעה על כוחם הפנימי בפועל של הדברים, קולם הדובב ללא-אומר, האמת הפנימית המתדפקת על השער, הקוראת לבוא . הקול עולה, כמו כן, מן החומר, הצומח, תשוקתו ונואשותו . גם לפרחים יש דימוי אנושי . הפרחים חשים את גאוות הבדידות : "יָדַעְתִּי, מַיִם שֶׁלָּהֶם 14 לא יִזְנְחוּ / זֵכֶר טְבִילַת גַּאֲוַת בְּדִידוּתָם" . לעתים, בִּמקום העצמים המדובבים — יעלו בשיריו של איזקסון כוחות של טבע . כוחות הטבע מניחים לפני האדם שיווי או הִשתוות . כל הכוליות, על כל חלקיה הינה בעולם של השגחה אלוהית . אין חלוקה 15 ההוויה ואין הפרדה בזמן : "וְאֵין חוֹצֵץ בֵּין הַר וְהַר / וּבֵין זְמַן לִזְמַן" . משמעה קיום בתוך ההאצלה האלוהית, בבריאה כולה . ההשראה מצויה בתופעות הטבע, במעשי ידי האדם וברוחו . האמנות היא היכולת להשיג את הצלם האלוהי בבריאה . וכך אצל איזקסון — המדברים באוזניו — הם הכוחות שבטבע . ביסוד השיווי הנח על הכול . הדימויים שלהם מתעלים למידה של אנושיות . לפעמים מביעים רגש אָפל הנע אל הגלוי . אין תיחום בין האפל ובין הגלוי . בעולם של התפוררות מתבהר כוח עולה, שעיקרו הוא השתוות . הנפש המשווה לנוכח העולם המושווה . מובנה של המילה נובע מן הפסוק : "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד" ( תהלים ט"ז ח ) . שאם תאמר הִשוָה לב אחד — משמעו יהיה התאחד . תפיסה רוחנית מטוהרת . איזקסון מביע את מה ששקוע בעמקי נפשו, בהשראת רוח גדולה . באמצעות השיווי הוא נוטה להתאחד עם הדבר עצמו, עד הגיעו אל התחום שאין לעברו . אין מיצוּעַבין החומרים והגוף . אין תיחום בין קודש לחול . בין כוחות הנפש הפועלים לטוב, לבין כוחות הנפש הפועלים לְרָע . תנועה מתמדת חולפת באדם, בגופו, ברגשותיו, בדבריו, מְשַׁנָּה קול, חוברת לעצמים, לתכונות, לַטבע ולמילים . נָעה בין הֲפָכֶיהָ, כמו היה זה חוק טבע . סודם הגדול של החיים הוא עצם קיומם . הדברים שחלפו אינם 14 'פרחים', והנפש לא תמלא , עמ' 23 . 15 'ירושלים', שם, עמ' 48 .
|
|