|
|
Page:10
— 10 — מחבר הפרודיה הוא לא אחר מאשר אברהם שלונסקי, עמית של גולדברג לחבורת היוצרים המודרניסטים בארץ, “יחדיו“, ומי ששקד על הוצאת ספר ביכוריה לאור, זמן קצר לאחר עליית המשוררת ארצה . בכל פרודיה יש גרעין של רצינות ואמת ; ואמנם כבר כאן מתגלם כפל הפנים שעתיד ללוות את התקבלות יצירתה של לאה גולדברג במרוצת השנים הבאות : בצד הערכה לכתיבתה המודרניסטית, שבשנות השלושים של המאה הקודמת הייתה חלק מן “הגל החדש“ בספרות העברית ( לצד יצירתם של שלונסקי, נתן אלתרמן ואחרים ) , נתפסה שירתה של לאה גולדברג כמסתגרת בדל“ת אמותיה, וככזו ש“שרה שירים רבים על נושא אחד ויחיד : ייסוריה של אהבה שלא באה על סיפוקה“ . כך כתב נתן זך בשעת “חילופי המשמרות“ בשירה העברית, בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, ומעניין שכבר חצי יובל לפניו הושמעה אמירה דומה מאוד לזו באחת הביקורות הראשונות על טבעות עשן . דווקא בשל הפופולריות שלה ובשל שפתה הפשוטה, תפסו רבים את שירתה כ“לא מתוחכמת“ וכנטולת ברק אינטלקטואלי . והנה, בעשורים האחרונים זוכה יצירתה של גולדברג להערכה מחודשת, ותופסת את המקום הראוי לה גם באקדמיה : המגמות העדכניות בשיח המחקרי והמגדרי מעלות על נס דמויות של נשים ייחודיות כמותה - אמנית אינדיבידואליסטית בחברה גברית – קולקטיביסטית ; אישה שקשרה את חייה ואת יצירתה במפעל הציוני אולם סירבה להיענות לצו השעה ולהתנתק מנטלית מאירופה ומתרבותה . הודות לנסיבות חיצוניות אלה, הביוגרפיוֹת וההיסטוריות, זוכה כיום יצירתה לערך מוסף . כדוגמה לכך ניתן להביא את ספר הפרוזה הראשון של גולדברג, מכתבים שלונסקי בפריז, 1930 ; גולדברג בליטא, ערב עלייתה ארצה, 1934
|
|
|