|
|
Page:8
מכתבי חנה סנש 8 | השאר את מספר הסטודנטים היהודים שהותר להם ללמוד באוניברסיטה . בספטמבר 1939 הגיעה חנה לנהלל לבית ספר חקלאי . אף על פי שדחתה לעת עתה את מימוש שאיפותיה הספרותיות, החלה לכתוב בעברית במהרה . לאחר שהשלימה שנתיים של לימודים, הצטרפה לקיבוץ שעמד להתיישב סמוך לקיסריה . היא ציפתה שיבוא היום ותחנך את בני הנוער לחיים חלוציים בארץ . בשנים המעטות שבהן חייתה חנה בארץ לא השתנתה מחויבותה ואמונתה הכנות והעמוקות בציונות . היא הייתה משוכנעת שבחרה באפשרות המעשית והצודקת היחידה עבורה : לעלות לארץ ולקיים בה חיים חלוציים . למרות זאת לא נחה דעתה נוכח מחשבות קשות שפקדו אותה : היא התגעגעה למקורות השראה רוחניים, ליצירה אינטלקטואלית . “כאשר אני עודרת, או שאני מנקה, רוחצת כלים או מפזרת זבל, עלי להודות שיכולתי לעשות משהו טוב יותר . [ . . . ] שאולי הייתי יכולה לעשות עבודה אחרת — באופן טוב יותר“ . נפשה יצאה אל בני משפחתה, דאגתה התגברה בעקבות אירועי הדמים וגרמה לה נקיפות מצפון : אמהּנשארה לבדה בבודפשט . “לפעמים אני מרגישה מאוד אגואיסטית על שעזבתי כך . פתרתי לעצמי את הבעיה ‘après moi le déluge‘-ו [ אחרַי המבול ] “ . מעת לעת בדקה את עצמה, את מחשבותיה, את רגשותיה ועשתה חשבון נפש . חנה מצאה לעצמה בית בארץ, וכתבה לחבר שלה בגולה שכל אחד ואחת יוכלו למצוא בית בארצו המחודשת של העם היהודי, בתנאי שיבינו כי עליהם לתת תמורה “באמונה, בעבודה, באהבה“ . זאת ועוד, “מי שיודע שהארץ היא לא ארץ חלומות ; שגם כאן יש שישה ימי חול ורק שבת אחת, מי שיודע מה מוטב לשכוח ומה ראוי לזכור, במילה אחת : מי שרוצה להרגיש בבית בארץ . כל אחד מקבל מהארץ כפי שהוא נותן לה . אל תחשוב שזה מעט . במשך אלף שנה יכולנו ללמוד מה פירוש להעמיס על כף אחת של המאזניים ולשים לב, תמיד באחור, שהכף השנייה כלל לא נעה“ . שלושת בני המשפחה, האם קטרינה וילדיה חנה וגֶ‘רג‘, שמרו על קשר זה עם זה באמצעות המכתבים ששלחו מהארץ, מבודפשט, מצרפת ( ולאחר מכן מספרד ) , בתקווה ששלושתם יוכלו להתאחד בארץ ישראל . בשנות המלחמה הלך והתעצם המרחק הגיאוגרפי ביניהם אך לא יכול לאהבתם . במילותיה הפיוטיות של חנה לקטרינה : “רחוקות . היום אי אפשר להשתמש במילים הישנות, הן מקבלות משמעויות חדשות בזמנים החדשים שבהם אנו חיים . היום, כאשר שכנים שגרים זה ליד זה מרוחקים כאילו הם נמצאים בקצה השני של העולם, ואהבה חובקת-כול של רבבות אנשים מאחדת אותם משני עברי האוקיינוסים, בימים כאלה צריך להיזהר עם התואר ‘רחוקים‘ . ייתכן שהדרך ארוכה בקילומטרים, ובלתי אפשרי לחצות את הגבולות בין המדינות, אבל [ . . . ] אני
|
|