|
|
Page:12
12 | אריאלה פרידמן הגיעו גם מרצים מישראל, ואני נהגתי ללכת לשמוע את ההרצאות האלה . אחד המרצים היה ישראל אלדד — סופר, משורר, עיתונאי, איש לח״י לשעבר וממקימי תנועת ״ארץ ישראל השלמה״ אחרי מלחמת ששת הימים . אלדד הצדיק את כיבוש השטחים וטען שאלה אדמותינו ואין צורך להחזירן . הוא התבטא בצורה מתנשאת נגד הפלסטינים, וכשהגבתי ואמרתי שאנחנו חייבים להחזיר את השטחים למען השלום, הוא הטיח בי שאני בוגדת במדינה . זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצגתי את עמדותיי בפומבי והותקפתי . אחריו הגיע לקמפוס עמוס קינן — סופר, משורר, אמן, עיתונאי ואיש רוח, איש לח״י לשעבר שהיה מזוהה עם השמאל — ודבריו ביטאו את מחשבותיי ותחושותיי . בשנה האחרונה ללימודיי באתי לארץ לכמה חודשים כדי לבצע את מחקר הדוקטורט שלי על תחרות ושיתוף פעולה בין ילדי הקיבוץ וילדי העיר בישראל . הימים היו ימי מלחמת ההתשה . גרתי אצל הוריי שהיו שרויים במתח ובדאגה לאחי ששירת בתעלת סואץ . הדעות שגיבשתי בשנות לימודיי בקליפורניה טלטלו אותם . הם חיכו לי מאוד, קיוו לשאוב מנוכחותי תמיכה ועידוד, ותחת זאת התחלנו לריב . כל דרך החיים שהבאתי איתי מ"שם" לא מצאה חן בעיניהם, אך הכי קשה היה לאבי עם עמדותיי הפוליטיות . חזרתי לארצות הברית לסיים את הדוקטורט ושבתי ארצה בשנת 1970 למשרה באוניברסיטת תל-אביב . הארץ הייתה עדיין שיכורה מהניצחון, והמלחמה גם גדעה את התפתחות הפמיניזם, שהיה בחיתוליו — הרגשתי שאין לי עם מי לדבר . אחרי שנחשפתי בארצות הברית לחשיבה ביקורתית נגד כיבוש השטחים וספגתי את רעיונות המהפכה הפמיניסטית, לא הצלחתי למצוא את מקומי בארץ . השנים חלפו והביאו איתן את מלחמת יום הכיפורים שדרדרה אותנו לדיכאון חברתי . הצטרפתי למחאה שלאחר המלחמה ומצאתי לעצמי קבוצת התייחסות פוליטית וחברתית : אנשים שהאמינו, כמוני, שניתן לקדם את השלום תמורת החזרת השטחים הכבושים .
|
|