|
|
Page:12
קלינטון מעולם לא הגיעה לאולם הזה . היא לא ראתה את המסיבה שהוכנה לה . הלילה ירד וסחף הכל . סימני הניצחון של טראמפ היו הזהירות הפתאומית וההיסוס שהפגינה התקשורת האמריקאית . מדינות דמוקרטיות מובהקות, כמו פנסילבניה, ויסקונסין ומישיגן - מדינות כחולות על המפה - קיבלו גוון אפור מתנדנד והחלו בהדרגה להאדים . במדינות דרומיות יותר, כמו קרוליינה ופלורידה, פתח טראמפ יתרון . הקהל של קלינטון תלה עיניו במסכים שהחלו מראים יותר שירים ופחות שידורים חיים . מישהו למעלה החליט שכבר לא כדאי להראות לגרעין התומכים את החדשות, והחל מקרין תשדירי בחירות ישנים של המועמדת . אבל אנשים נצמדו לטלפונים הניידים שלהם, רוחשים, לא מאמינים . זו היתה הנקודה . הם לא האמינו, לא הבינו איך זה יכול לקרות . כשהמציאות החלה מחלחלת ושוקעת, רבים פרצו בבכי . אחד מהם אמר לי שהוא יהודי והומו ועכשיו הוא חושש משואה . שאלתי אותו אם זה דימוי שהוא משתמש בו עכשיו . לא, ענה והתייפח, אני פוחד באמת . הוא אמר דבר קיצוני אבל התחושה באמריקה היתה ונשארה קיצונית מאז הבחירות . קיצונית עבור בוחריו של טראמפ - וגם עבור מתנגדיו . באותו הלילה החמיצו פניהם של תומכי קלינטון ואז האדימו, והדמעות שזלגו לא הסתירו את תחושת הבעלות שאבדה . הם הרגישו שמשהו נלקח מהם . בעצם, גרוע מכך . שמשהו שהם חשבו שכבר שייך להם יהיה מעתה של האחר, זה ששונא אותם, תמיד . לעיתונאים לא היה זמן רב להרהר בהשלכות הרגע ההוא . מערכת חדשות עשר חתכה מהר : תמר איש שלום, המגישה הראשית של החדשות ( ורעייתי ) הובהלה במונית לפנות בוקר מהמטה המפסיד למטה המנצח . נותרתי עם התומכים של קלינטון, עם מי שהתבררו פתאום כאנשי האתמול . יש משהו אכזרי במבט העיתונאי . אתה רואה לנגד עיניך את התמונה המתפתחת, והריחוק מאפשר לך את היכולת לצפות . אתה צופה את האכזבה שעוד מעט תתפשט בקהל, את הרחש ההמום . את הדמעות והשבר ; אתה צופה את הבנאליות של התגובה האנושית . ההכחשה, האכזבה והתקווה הנואשת שעוד מפכה בין המאמינים . לבסוף, הבכי . בשנה שלפני הלילה ההוא עסקתי בטראמפ באופן כמעט אובססיבי . בתחילה, כשרק הכריז על מועמדותו, סברתי שמדובר בבדיחה לא מוצלחת . דעתי השתנתה במהירות . זה נבע מסיבה פשוטה, פרוזאית : האזנה קשובה לטקסטים 12 המרד נגד הגלובליזציה
|
|