|
|
Page:8
חלק א 8 שומר, ואת הנר שדלק למראשותיו כשנחה גופתו על הרצפה תחת תכריך לבן . כשהלך לעולמו עוד לא מלאו לי שלוש שנים, ואימא היתה נושאת אותי בזרועותיה אל בית הכנסת כדי שמישהו יאמר קדיש בנוכחותי . את משמעות התפילה לא יכולתי להבין, כמובן, ובכל זאת קלטתי שמץ מן הפאתוס והחגיגיות שבה . יש איזו תוגה בדמו של העם שלנו . סביר מאוד שמקורה במזרח, ומאות שנים של רדיפות הזינו וטיפחו אותה . אמי נותרה לבדה, וכדי לפרנס אותנו ניסתה למכור דייסת אפונה ולעשות כל מיני עבודות מזדמנות . פרנסתנו הדלה עלתה לה במאבקים קשים, ומגיל צעיר מאוד יכולתי לחוש בבדידותה ובתלאותיה . הייתי שלה כל כולי, אם כי היא מעולם לא הציפה אותי במבול המלל חסר הפשר שאימהות יהודיות אחרות הרעיפו על ילדיהן . מילות החיבוב היחידות ששמעתי מפיה לעתים קרובות היו 'אפוּן קטן שלי' או 'נחמה שלי', ולפעמים, כשנדמה שכרעה תחת נטל סבלותיה, היתה קוראת לי 'יתום מסכן שלי' . אבל בדרך כלל היתה אומרת, 'בוא הנה, נחמה שלי' ; 'אתה רעב, אפוּן קטן שלי ? ' או 'איזה טיפשון יקר אתה, נחמה שלי' . המילים האלה, שנאמרו בקונטראלטו מלא ועמוק חיות בלבי כל העת, כמו שלהבת נר התמיד בבית הכנסת . 'אימא, למה את אף פעם לא מרביצה לי כמו אימהות אחרות ? ' שאלתי אותה פעם . היא צחקה, נשקה לי ואמרה, 'מפני שאלוהים כבר העניש אותך מספיק, יתום מסכן שלי' . את אבי כמעט לא זכרתי, אבל התגעגעתי אליו בכל לבי . תמיד ידעתי שלילדים קטנים אחרים יש אבות, ואילו אני החריג העצוב ; שלרוב הנשים הנשואות יש בעלים, ואילו אמי חייבת לשאת בעול לבדה . בדרכי הילדותית העמומה ידעתי שיש חלל גדול בקן המשפחה שלנו, שהוא קן של אלמנה ; וההרגשה הזאת העכירה את כל רגשותי האחרים . כשגדלתי מעט ולא הסכמתי עוד לישון עם אמי, שימש אותי מעיל ישן ובלוי של אבי המנוח בתור שמיכה . בלילה, לפני שנרדמתי, הייתי מושך אותו מעל לראשי, עוצם את עיניי בחוזקה ומעורר שטף של צורות פנטסטיות, זוהרות, ססגוניות להפליא, משתנות בלי הרף . ובעוד משחק הצורות והצבעים הזה חולף לו לפני עיניי העצומות הייתי רואה כל מיני חזיונות מוזרים, שלא פעם נדמה לי שיש להם קשר כלשהו עם רוחו של אבי . 'אבא בשמים עכשיו ? הוא כבר גמר עם הגיהינום ? ' שאלתי פעם את אמי . כמה דברים ורעיונות לבשו צורות מוזרות במחשבתי . אלוהים, למשל, הצטייר לי בדמיוני כאיש מגולח
|
|