|
|
Page:8
( ב ) מתינות והכלה . הגות עלולה לעתים להיסחף לעמדות קיצוניות וחד ממדיות . נטייה זו מבטאת את התשוקה לתפיסה נוחה וחלקה , שבמסגרתה המערכת האידאית הבונה אותה בהירה ופטורה לכאורה מתחרות עם תפיסות מצרות ; היא מאפשרת לבחון רעיונות מזווית ראייה חד ממדית . תפיסה זו מאפשרת לשרטט את תולדות הרעיונות לפי קריטריונים נוקשים הנוטלים את לשד החיים מההגות הממשית , ומן החיים שאותם ההגות אמורה לבטא . שביד מבטא דיספוזיציה של מתינות , וליתר דיוק דיספוזיציה של הכלה . כהיסטוריון של ההגות היהודית הוא הכיר בתרומתם של הוגים חריגים , כגון שפינוזה , למסורת ההגות היהודית . אולם הוא הקדיש את עיקר מרצו להוגים שנחשבו מכילים . באופן דומה הוא הקדיש מאמץ גדול לחשיפת הגותם של רבנים ואישי דת או של משוררים והוגי דעות שלא נחשבו כחלק מהקנון של הפילוסופיה היהודיות , כביאליק , גורדון ואחד העם . באותה מידה לא היסס לדון בהגותם של הוגים אורתודוקסים ואולטרה אורתודוקסים , אף שחלקם לא חדרו לקנון ( הרבנים יצחק יעקב ריינס , יהודה אשלג ואליעזר ברקוביץ הם דוגמאות בלבד ) . שביד הבהיר בפועלו , שמהפכנות איננה מתמצה בעולם המעשה בלבד אלא גם בעולם הרוח . פרויקט מקיף וייחודי זה מבטא אתוס הגליאני מובהק , שלפיו המחשבה אמורה להיות תואמת לעולם הממשי ולשקף את מכלול התפניות שעולם זה עובר . עם זאת בניגוד להגל שביד אינו חותר להציב תבנית על המשרטטת את התפתחותה של הרוח לעבר תכלית סופית . הוא אינו מציב דגם על של מעין ״היסטוריה קדושה״ , שלפיו תכלית ההיסטוריה אינה מגולמת בחיים הממשיים וברפלקסיות הרעיוניות שלהם אלא בעתיד , בסיומו של התהליך . בניגוד לכך שביד סבר באמת ובתמים , שההיסטוריה של המחשבה היהודית היא בעיקר תולדה של משנות המבטאות את הקיום היהודי הממשי בשלל גילוייו הסותרים והמנוגדים שאינם מייצרים בהכרח הרמוניה , אלא שיח רב קולי ורב ממדי . יתר על כן , הוא דחה את ההבחנה בין שיח מרכזי לשיח שולי , שכן עולם החיים היהודי כולל את כל מרחבי המחשבה שהתמודדו עם הקיום היהודי . מטעם זה ראה שביד את ההגות היהודית בימי הביניים כרלוונטית גם להווה . ( ג ) יהדות כמוסר . ניתן לפרש את ההגות היהודית באופנים שונים , ומתוך אפיון ההכלה שציינו קודם לא היסס שביד לתת מבע ולנתח פרשנויות רבות כאלה . אולם הוא נקט עמדה לגבי טיבה של ההגות היהודית . שביד המשיך את המגמה המרכזית בהגות היהודית בעת החדשה ובמיוחד במאה התשע עשרה , שלדידה היהדות מתגלמת בראש ובראשונה בציווי המוסרי האלוהי . הוא מפרש את הטקסים והמחוות המרכזיים של היהדות כביטוי של מוסריות . הדיאלוג עם אלוהים ודרכי התגובה של האלוהות נסבים כולם על הבשורה המוסרית . 2 לעניין זה ראו עוד שגיא ושוורץ תשע״ח , עמ׳ . 81 – 79
|
|
|