|
|
Page:9
( ד ) רליגיוזיות . שביד שבר בהגותו את הדיכוטומיה הקלסית בין דת לחילון , וליתר דיוק בין דת וחוויה דתית ובין חילון . הוא הציב במרכז את האדם החופשי שחירותו מאפשרת לו להיפתח לחוויה הדתית ואפילו במידה מסוימת לפרקסיס הדתי . עמדה זו חשובה ביותר לנוכח האופי הפרקטי של הדת היהודית ולנוכח הזרמים האורתודוקסיים במדינת ישראל שמאמצים אותו בפועל . הרליגיוזיות בהגותו מבטאת פתיחות למכלול גילוייה של היהדות ונאמנות לאופנים השונים שבהם יהודים מבטאים את יהדותם . מכאן פתיחותו להגות הדתית האורתודוקסית ואפילו להגות החרדית מזה ולזרמים האחרים בהגות הדתית מזה . ניתן למצוא כיוונים של פתיחות למסורת בקרב ציבור לא דתי . דוגמה לכך היא מעמדה של המסורת בחלק מהציבור המזרחי שאיננו דתי . שביד העלה את הפתיחות לרמה פילוסופית . הוא הציג פילוסופיה חילונית הנפתחת לדת , ואף ניזונה מרגש דתי עמוק . קשה למצוא לה אח ורע בעולמה של ההגות היהודית בכלל ובזו שהתרקמה במדינת ישראל בפרט . זאת ועוד : הרליגיוזיות יוצרת גשר בין חלקי החברה הישראלית , ולפיכך היא לא רק נתון אלא גם תקווה . ( ה ) מעורבות ומחויבות . כתיבת ההיסטוריה האותנטית של ההגות מחייבת מעורבות . לפי שביד אי אפשר לנתק את העבר מההווה , כיוון שהעבר משפיע על ההווה ונוכח בו מצד אחד , והעבר עצמו חוזר ומתפרש לאור ההווה . מבחינה מסוימת צידד שביד בגישתו של קלוד לוי שטראוס , שתבנית הדגם האנתרופולוגי העתיק זהה לדגם של ההווה . לפיכך לכתוב את תולדות ההגות משמעו לתאר את התודעה של הפילוסוף וההוגה הממשיים . פעולה זו מתאפשרת רק מתוך מעורבות באמונותיו , ברגשותיו ובשאיפותיו של ההוגה . האמפתיה ששביד מבטא בחקר ההגות היהודית היא אותה אמפתיה שהוא מבטא כלפי הקיום היהודי . שביד הוא פילוסוף ייחודי שמחויבותו ואהבתו לישראל עקיבות , וקיומה של מדינת ישראל נעשה עבורו נושא לעיון רפלקטיבי וביקורתי , וזאת לא רק כדי להבין את המציאות בישראל אלא כדי לחולל בה שינוי ; להפוך אותה ליהודית יותר , פתוחה לעברה ועם זאת מחדשת ויוצרת . הוא כותב כאינטלקטואל מעורב השותף לכאב , לתקווה ולסבל הקיום היהודי בהווה . אהבה יוקדת זו מובילה אותו להציע לחברה היהודית כאן בישראל את אוצרות הרוח העמוקים של המסורת והתרבות היהודית . כתיבתו המסועפת , המחקרית והיוצרת היא מתת אהבה לעם היהודי מיהודי שלבו חי בקצב חייה של האומה היהודית . ( ו ) חינוך . תפקידה של הגות הוא בראש ובראשונה חינוך . לפי שביד ההגות היהודית לא ביקשה להציב רק אמתות , אלא להוליך את הקורא בדרך שההוגה עבר . הגות היא מעין אודיסאה של ההוגה . הטקסט הפילוסופי חותר לאפשר לקורא לחוות את חוויית הכתיבה ולהתחנך לאורה , וליתר דיוק ליצור את עצמו מחדש . החינוך לפי שביד הוא בסופו של דבר תהליך מתמשך של יצירה עצמית . יצירה זו אינה נולדת יש מאין מתוך עצמה ; היא מתחוללת לנוכח אידאליים קיומיים שעומדים בפני האדם , בפני כל
|
|
|