|
|
Page:14
צוואיץ ' מנתחת את האופן שבו כוננה הסינתזה המודרניסטית בין גוף לתנועה באמצעות הצגה של שני קטבים מנוגדים שסינתזה זו מוסברת ביחס אליהם : סובייקטיפיקציה של הרקדן באמצעות ייחוס של ביטוי אישי , כלומר תפיסתו של הרקדן בתור גוף ידע המופיע כסובייקט בזכות ביטוי של אנרגיות נפשיות ופנימיות ; ואובייקטיפיקציה של התנועה באמצעות הביטוי הגופני של הגוף הרוקד ( מבחינה היסטורית , היא ממקמת את הקוטב הזה בניאו – אוונגרדים של שנות ה – 60 וה – 70 בארצות הברית ) . צוואיץ ' מסבירה : ביסוס המחול המודרני על ביטוי טהור , " אבסולוטי " , של החוויה האנושית בתנועה גופנית אפשר את הופעתם של כוריאוגרפים – יוצרים החל במאה העשרים והלאה . ביטוי אישי , כפי שטען אנדרו יואיט , מסמן את האידיאולוגיה האסתטית של המחול המודרני , המכריז על שחרור דרך הגוף החווה את האמת שלו כטבעו . הטענה לטוהר התנועה מתבססת על מה שמוכרז כמקורה של התנועה : גופו של הרקדן . לפיכך , ביטוי אישי הוא אופרציה אידיאולוגית התולה את ההכרחיות שבתנועה בדחף של הגוף לנוע ולהביע את החוויה הפנימית ( הרגשית ) שלו , בהתאם לטבע שלו ש " לא יכול לשקר " , לפי האמרה המפורסמת של גרהם . התנועה הופכת כרוכה מבחינה אונטולוגית בגוף . ( עמ ' 44 ) אל מול היומרה המודרניסטית להתביית על הממשות החומרית של המחול , צוואיץ ' גורסת כי שבע עבודות הכוריאוגרפיה שהיא חוקרת קוטעות לחלוטין את המשטר האורגני וחוצות אותו . מה שעולה מניתוח העבודות על ידיה , הוא שחלק מהמחול האירופי , כפי שהחל להופיע בשנות ה – , 90 מדגים כי הקשר האורגני בין גוף ותנועה אינו הכרחי , אלא הוא תמונת העולם המיתולוגית של העידן המודרני . העבודות שצוואיץ ' מנתחת מלמדות כי אין טלאולוגיה של גופים ושל תנועות אנושיים הקשורים להתפתחות הטכנית של חשיפתה של אמת ישותית , וזאת מפני שיש בנמצא מודלים ישותיים אחרים , בלתי דיאלקטיים . זהו הרגע שבו כוריאוגרפים אירופים קוטעים ומנתקים את האורגניות של נתוני המחול
|
|