|
|
Page:12
( " במהירות אינסופית " , אומרים דלז וגואטרי ) כדי להכיל את שניהם בלי להצטמצם לאף אחד מהם . ( 103 ) נוסף על פרקטיקת ההמשגה המיוחדת שלה – שצוואיץ ' מקבילה לא אחת לעבודה הפילוסופית על הקולנוע שדלז מפיק בספריו ק ו ל נ ו ע 1 ו ק ו ל נ ו ע – 2 היא מעמתת אותנו גם עם היחסים הסימפטומטיים שבין אמנות לפילוסופיה . יחסים אלה , כפי שמציין הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו , נולדו כשאפלטון החרים ונידה את השירה , התיאטרון והמוזיקה מן העיר . באדיו מנסח את הזיווג בין האמן לפילוסוף בצורה ההולמת את העמדות הלקאניות של האדון ושל ההיסטרית . ההיסטרית , האמנות , שאינה יודעת מיהי , פונה לעמדה של הפילוסוף , האדון , על מנת שיספר לה את האמת על אודותיה . האדון מפיק למענה רק ידע הנושר וחומק ממנה כל העת , מפני שהידע הוא בדיוק מה שהאמת – שההיסטרית דורשת לדעת – חורגת ממנו . מה שהשיח של ההיסטרית מראה , אומר באדיו , הוא שאי – אפשר להיות " בעלים " של ידע אלא במחיר של הימחקות תחתיו . כך , התנועה של השיח בין ההיסטרית לאדון מייצרת תמידית אפקט של אכזבה וחמקנות . " דרך המצאה ומטמורפוזה בלתי פוסקות " , אומר באדיו , " האמנות מכריזה על אכזבתה מכל מה שהפילוסוף יכול להגיד על אודותיה " ( . ( 2 אפשר אולי להבין את המשיכה של צוואיץ ' לפרקטיקות ההמשגה של דלז וגואטרי בתור ניסיון שלא להתמקם בעמדה המערבית הקנונית של הפילוסוף ביחס לאמנות . " מושג " , לפי דלז וגואטרי , הוא תמיד ישות חלקית הלוכדת מתח שבין ריבוי למכלול , ולכן הוא תמיד חוזר ומפנה לעולם המשמעות האובייקטיבי שהוא נובע ממנו , ואינו מתכנס לעולם לידע מכלולי וחתום . צוואיץ ' שוזרת את המושגים שלה על מנת לפתח למען המחול תשתית דיסקורסיבית חדשה שאינה אידיוסינקרטית , פנים – מחולית . " מושגים אקספרסיביים " הם דרכה של צוואיץ ' לתרגל הימלטות מהשפה השלטת של התיאוריה של המופע . אחת הטענות היסודיות של צוואיץ ' בספר , היא שהגיע הזמן לבירור דיסציפלינרי עמוק של היחסים בין מחול – דרך לקדד קשר אורגני
|
|