|
|
Page:14
בישראל בעקבות ששת הימים . על פי גישה זאת , הניצחון במלחמה עתיד היה להביא שלום והשלמה של מדינות ערב עם קיומה של ישראל , ועם זאת עמדה בבסיסה האמונה שהזמן פועל לטובת ישראל וראייה בסרבנות הערבית יתרון ודרך שמאפשרת לישראל להישאר בשטחים . ניגוד פנימי זה בא לידי ביטוי בולט בהחלטת הממשלה מ 19 ביוני 1967 בעניין עמדת ישראל על עתיד השטחים . ההחלטה שגובשה הצהירה על נכונות להחזיר למצרים ולסוריה את השטחים שנכבשו תמורת הסכם שלום ; ברם , לא פחות חשובה מהנכונות לסגת היתה גם ההחלטה להישאר בשטחים עד חתימת הסכם שלום . גלבר מנתח את חילוקי הדעות בנוגע למשמעות הדרמטית של ההצעה . לדעתו , משמעות ההחלטה נופחה עם השנים . ההקשר שבו התקבלה ההחלטה היה על סמך ההנחה של קיום ועידת שלום קרובה . כשהתברר שלא צפויה ועידת שלום , ראתה עצמה הממשלה משוחררת מההחלטה . על רקע זה , וכפי שדיין הציג את הדברים , לא היתה כאן החלטה על נסיגה אלא על גבולות , כלומר על הישארות ישראל בשטחים בשל סירוב מדינות ערב לשלום . דומה כי גלבר מזהה כאן דפוס שאפיין את התמודדותה של החברה בישראל עם תוצאות המלחמה בכמה וכמה תחומים : דווקא בשל ההשפעה המכרעת שהיתה לתוצאות אלו , הן גם גרמו לתגובות ותגובות נגד , וקבעו חלוקה חדשה של הדיון הפנימי בפוליטיקה , בתרבות ובאידאולוגיה של החברה בישראל . טענה מרכזית ביחס להשפעות מלחמת ששת הימים נוגעת להתעצמות הקשר המורכב בין דת ללאומיות . על פי תפיסה זאת , לכוחות הדתיים - לאומיים ששוחררו לאחר מלחמת ששת הימים היתה השפעה מכרעת שהביאה לשינויי מגמה ולתגובות נגד בחברה הישראלית . דוגמה מובהקת לגישה זאת ניתן למצוא במאמרו של אמיר גולדשטיין ' לידתה של אלטרנטיבה פוליטית : הדרך לליכוד , . ' 1973 על פי גולדשטיין , יש לתלות את הקמת הליכוד ואת מקומה הדומיננטי של ' חרות ' בתוכו בתנועה כללית של המערכת הפוליטית הישראלית לכיוון נצי וימני יותר , ובמעבר ההדרגתי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לחלק אינטגרלי מתפיסה עדכנית של פטריוטיות ישראלית . על רקע זה , דווקא ההתעקשות של בגין שהקמת הליכוד לא תפגע במשקלה של האידאולוגיה השמרנית של חרות , שעד אז נתפסה כמסוגרת וקפואה , היא שהתגלתה לבסוף כמוקד דינמי שמסביבו התאחד ' המחנה הלאומי ' והתגבשה ' הישראליות החדשה ' . הסוגיה שבה דן מאמרו של רונן טראובה , ' יגאל אלון והסוגיה הפלסטינית : מהכחשה להכרה ' , גם היא משקפת במידה רבה את התזוזה ימינה של המערכת הפוליטית . לפי טראובה , בבסיס תפיסתו של יגאל אלון התגבשה הכרה בצורך לתת ביטוי לישות הפלסטינית המתגבשת , ולצד זה להימנע מהסכנות המשחיתות של כיבוש ממושך של אוכלוסייה המונה יותר ממיליון בני אדם . טראובה מצביע על כישלונו המתמשך של אלון לשכנע את חבריו , בתנועתו שלו ובמפלגת העבודה , הן ברעיון של האוטונומיה תחת שליטה ירדנית הן בזה של ממשל עצמי . הוא רואה בכך סימן לחולשתו הפוליטית , שאת חלקה יש לזקוף לתזוזה ימינה של המערכת הפוליטית בעקבות מלחמת ששת הימים . על פי טראובה , תכנית אלון שהציעה אקטיביזם ביטחוני בצד תכנית ויזמה מדינית מול הפלסטינים מיצבה את אלון כמדינאי יוני בתוך הקשת הפוליטית של התקופה , וגזרה עליו עמדת מיעוט . הוא לא הצליח לפרוץ עמדה זאת גם לאחר מלחמת יום הכיפורים , וגם
|
|