|
|
Page:
טריטוריות פרומות א י ר נ ה ג ו ר ד ו ן טריטוריות פרומות אוצרת : אירנה גורדון בית האמנים , ירושלים 9 ביוני 4 – 2018 באוגוסט 2018 נערם לאורך השנים , שכן הקריאה בטקסט פורמת אותו וממשיכה לארוג אותו . התערוכה קושרת בין מושג הטריטוריה , מסורת הטקסטיל ופעולת הטקסט בעבודותיהם של שנים עשר אמנים עכשוויים , אשר מתעמתים עם טריטוריות המבנות את חייהם ואת זהותם . היא מהווה המשך של תהליך אוצרותי , שהושק בחסות הגלריה לאמנות אום אל – פחם והוצג לראשונה בשנת 2016 בחלל , Mana Contemporary ניו ג ' רזי . " טריטוריות פרומות " מצטרפת לשורה ארוכה של תערוכות עבר והווה העוסקות בטריטוריה ובמרחבים מקומיים . ייחודה טמון בהתמקדות בעבודותיהם של אמנים המתמודדים עם מושג הטריטוריה באמצעות חומר הטקסטיל , המחשבה הטקסטילית או באמצעות דימויים , שמקורם במסורת הטקסטיל , ועבור חלקם עצם כתיבת הטקסט ונוכחותו החזותית מהוות חלק מהסימון הטריטוריאלי ומן הפעולה הטקסטילית גם יחד . באמצעות מאפיינים אלה מגוללות העבודות מציאות של הגירה ועקירה , של גלות וזיכרון , של יופי וכמיהה , של עבר מושתק ואלימות רוחשת , ומכוננות מרחב של סימונים ומיפויים , הנגלים בחוסר יציבותם ובשבריריותם . ציוריה של פאטמה אבו רומי מאוכלסים בסצנות ביתיות , שבהן היא עוקבת במרחב הביתי , האינטימי אחר אביה החולה . באמצעות ייצוג מדויק וחושני של בדי טקסטיל , המצויים בבתי החברה הערבית–מוסלמית , היא מסמנת מרחב חזותי , מדיומלי , חומרי , תוך שהיא מתענגת על הבדים כמיטב מסורת הציור הקלאסי האירופאי : בדיוקן האב היושב , הבדים מסמנים מעמד ונוכחות , ואילו בעבודה , שבה הוא נראה שוכב בגבו אל הצופה , מקופל קמעה , תנוחתו מהדהדת את דמות ונוס , אלת היופי והפריון , כפי שהוצגה בתולדות האמנות . אלא שבדי התשוקה וההתערטלות עומדים בניגוד לבדי הגנה ואף לתכריכים , וכך הופך מרחב היופי והעינוג למרחב של מחלה ושל כאב . הטריטוריה , ממשית או מטאפיזית , מכילה שדות סמנטיים עשירים של משמעויות ושל פרשנויות , המתרחבות ומתרבדות ללא הרף . היא מרחב המתחיל מגופו של היחיד ; מרחב שלעולם אינו נפרד ממנו , אלא תלוי בו וחוזר אליו . היא מסמן הישרדותי , המבקש להיות ברור וחד – משמעי , אך במובנים רבים הוא נזיל ומזמן שיטוטים בין זהויות , שיוכים והתקות . מוריס מרלו – פונטי , בחיבורו העין והרוח , מגדיר את המדומה כ " נמצא הרבה יותר קרוב לממשי והרבה יותר רחוק ממנו " . החיפוש אחר טריטוריות ממשיות ומדומיינות הוא חלק בלתי נפרד מכינון העצמי והאחר , כאשר במקביל ובמשורג מתקיים תהליך של פרימה ופירוק , של החרבת הסימון וניסוחו מחדש . הטקסטיל כחומר , כדימוי מקודד , כאובייקט וכעבודת יד מסורתית עתיקת יומין מסמן גבולות והבחנות בין הגוף האנושי לבין הסובב אותו , בין הביתי לציבורי , בין הנשי לגברי , בין האני לאחר . על כן הוא נטוע עמוק בסוגיות של מגדר , של שייכות והדרה , של בּזות וטוהרה , של סיפוריות ודקורטיביות . כמעשה אומנות ( , ( craft הטקסטיל הוא המשכו של הגוף , המשכה של היד המייצרת והמיומנת . כחומר וכאובייקט פונקציונלי הוא מסמן את הגוף במרחב ומשמש כשלוחה , הממשיכה אותו אל העולם . הטקסט אף הוא מהווה טריטוריה , סימון גשמי ומופשט כאחת . ז ' יל דלז ופליקס גואטרי מציינים כי מושגי החשיבה אינם אובייקטים , אלא טריטוריות , ועל כן הם ניחנים " בצורה מן העבר , בצורה מן ההווה ואולי בצורה לעתיד לבוא " . מבחינה אטימולוגית , גם " טקסט " וגם " טקסטיל " הן מילים הנגזרות ממלאכת האריגה ( textere בלטינית ) , זיקה המעידה על הדמיון בין כתב יד למארג . פילוסופים וחוקרי תרבות במאה ה – , 20 ביניהם מיכאיל בחטין ואומברטו אקו , הבדילו בין תפישת הטקסט כסגור , חתום וחד – משמעי , לבין תפישתו כארעי וכחלקי , כמאפשר קריאה פתוחה , רב – קולית ורב – משמעית . ז ' אק דרידה הציג את תהליך כתיבת הטקסט כיריעה , שמארג משמעויותיה
|
|