|
|
Page:13
נבחרות לא בוחרות " , אינו שואף להתנתק מהקהילה , אלא פועל מתוך הזדהות עם עולם ערכיה , בד בבד עם ביקורת חריפה לפרשנות הניתנת לאותם ערכים . " ושאינן נראות " אינו אפוא רק סיפור על לידתה של תנועה , או הבעת מורת רוח וביקורת כלפי הדרה של נשים ממרחבי השפעה , אלא תביעה אתית כלפי הציבור – לעדות ופעולה . הספר מספק תיעוד מאיר עיניים של התארגנות נשים ומתאר את מאבקן למימוש הזכות להיבחר . מאבק זה , הנחגג כאילו הוא כבר מאחורינו , מצביע על כך שפמיניזם ושוויון אינם נגישים לכול , ושהדרך בין זכות פורמאלית המעוגנת בחוק למיצויה , ארוכה ותלויה במשאבים , בפריבילגיות ובקיומו של ציבור מתנגד המוכן לקחת סיכונים ולומר אמת בציבור . הספר הוא גם עדות להשכחה הנעשית לנשים מקבוצות מסוימות . הוא מביא עדויות מקוממות לאופנים שבהם מאבק ציבורי לטובת עניינים מסוימים מתאפשר מכוח הסכמה להסב מבט ממאבקים אחרים – וכך גם נשות לא נבחרות לא בוחרות זוכות בתמיכה או מאבדות אותה בהתאם לשיקולים " פרגמטיים " . אף כי מציאות זו היא עניין בשגרה בתחומים רבים , ההצבעה על קוצר הראייה הנרכש של תומכים ותומכות " טבעיים " במאבק של לא נבחרות לא בוחרות , קוצר ראייה המאפשר דחיקה לשוליים של סיפורים מסוימים הוא חלק מהמהלך האתי של הספר . לפיכך אין זה מקרי שנסיבות התהוותה של לא נבחרות לא בוחרות בספר זה מתייחסות לתנועה הסופרג 'יסטית האנגלוסקסית . על אף היכרותה עם ספרות מאבקים של נשים לזכויות בהקשר הישראלי והארץ ישראלי , רואה המחברת את שורשיה של לא נבחרות לא בוחרות בתנועה שקמה מעבר לים , משום ש " התביעה של נשים לבחור ולהיבחר איננה תביעה ' היסטורית ' שנוצרה והושלמה במקום ובזמן מסוים , אלא תביעה השרירה וקיימת באופן עמוק ומהותי גם כיום , בקרב נשים שאינן יכולות לממש את הזכות הזו , למרות הזמן הרב שחלף מאז זכתה להכרה רשמית ברחבי העולם כולו " . לא בכדי חותם את הספר אפילוג שכותרתו " הסופרג ' יסטיות האחרונות " . הספר , השואב מכמה סוגות של כתיבה , ביניהן האוטו אתנוגרפיה והמסה , נקרא כמו ממואר . הדרה , כך מראה לנו אסתי רידר אינדורסקי , לא מתחילה ומסתיימת במוסדות השלטון או במסדרונות בית הנבחרים . הגוף המודר נוכח בכל מהלך ופסקה . החוט המקשר בין העיסוק באורך
|
|