|
|
Page:
ידע שאין בכוחו לעמוד בפני זמרתן המאגית , וביקש מאנשיו לקשור אותו בעבותות אל תורן הספינה . המחשבה , כי בידו של אדם ממעמד מוחלש הכוח להשפיע על גדולים וחזקים ממנו מאיימת על הסדר החברתי . חוסר היכולת של אודיסאוס להתנגד לזמרת המוזות חשף נקודת תורפה נדירה : אותן נשים הן כה חזקות ומסוכנות , עד כי ביכולתן להרוס אפילו גיבור מפורסם כמותו . דמותה של מדוזה , נחשים רוחשים בשערה , מופיעה במוזיאון המטרופוליטן בכל הצורות , הגדלים והמקומות האפשריים , על גבי מגנים , קערות , ספלים , קירות ושאר קישוטים . מי הייתה מדוזה ? לפי המיתולוגיה היוונית , היא הייתה נערה יפת תואר , שהתהדרה בשיער מעורר התפעלות , אלא שפוסידון , אל הים , חשק בה , אנס אותה וחילל את תומתה במקדשה של אתנה . במקום להעניש את האנס התוקפן , הענישה האלה את הקורבן : היא הפכה את שערה של מדוזה לסבך של נחשים חיים , ואותה עצמה למפלצת מעוררת סלידה , שמבטה מא בּ ן את כל המתבונן בעיניה . מתברר שגם בעת העתיקה לא האנס היה נענש , אלא האישה . בדורות מאוחרים יותר עברה מדוזה טרנספורמציה , יפתה , ודמותה נחשבה למגוננת . כך היא הופיעה על גבי כלי נשק , על בגדים , ועל קמעות . במאה ה - 7 לספירה כתב הארכיבישוף איזידור מסביליה , שנחשב לאבי הכנסייה הנוצרית והוכתר כקדוש , כי הסירנות אינן אלא ייצוג של הנשים הפתייניות בסביליה של זמנו . הקשר בין יופי לאימה , המתגלם בדמותה של מדוזה , העניק השראה לאמנים רבים במרוצת הדורות . מדוזה הפכה לסמל של מיזוג בין יופי , תשוקה ארוטית , אלימות ומוות . בשנת 1867 צייר דנטה גבריאל רוזטי , איש התנועה הפרה - רפאליתית , את בת דמותה של מדוזה , לילית , שדת הלילה , ואשתו הראשונה של אדם במסורת היהודית העממית , והפך אותה לחוטפת ילדים . רוזטי אף הדגיש ביתר שאת את הסכנה הנשית באמצעות ציטוט מתוך המחזה פאוסט של גתה , שבו מזהיר השטן את פאוסט מפני יופיה המסוכן של לילית . שנים מספר לאחר מכן , בשלהי המאה ה - , 19 ראה הצייר , אדוארד מונק , את האישה בדמותה של מדוזה מודרנית : אישה פתיינית בעלת שיער אדום , ארוך ופרוע , חזה שופע תשוקה ועיניים ירוקות מוזרות , המזכירות את מבטה המאבן של מדוזה . מונק – שהיה מוקף חולי ומוות בילדותו ובבגרותו הפך לאיש בודד ונתון לדיכאונות , אפוף חרדה קיומית – צייר דמות , המשקפת את אמונתו , כי האהבה סופה להסתיים בדחייה כואבת ובבדידות , וכי כניעה לתאוות הבשר מסמנת את מותו הרוחני של האמן . בראשית המאה ה - 20 צייר ראול דופי הצרפתי עבור גיום אפולינר , מי שנחשב לאבי הסוריאליזם , שלושים רישומים של סירנה יפה ועצובה , ואלה ראו אור ב - . 1911 בשלהי אותה מאה זכתה מדוזה לדמותה המודרנית , והפכה לפאם - פטאל : יפה , מושכת , מפתה ומסוכנת . האופנאי המפורסם , ג ' יאני ורסאצ ' ה , השתמש בדמותה בסמל המותג שלו . הוא ביקש להדהים ולרגש את לקוחותיו , ובד בבד להדגיש את הערצתו ליופי קלאסי . באחת מן השמלות שעיצב התקין סיכות ביטחון מזהב , ובמרכזן – הסמליל , שעליו מתנוססת דמותה של מדוזה . את הסיכות תפר במכוון במקומות אסטרטגיים על השמלה , כך שילכדו את מבטיהם של גברים . מדוזה והסירנות ממשיכות להדהד גם במאה ה - , 21 ולא רק בשמלותיו הארוטיות של ורסאצ ' ה . עתה הן מציגות את כוחן הנשי במוזיאון המכובד בלבה של ניו יורק , מלוות את מחאת הנשים ומחזקות אותה בקריאה אילמת : ✦ . # ME TOO , # ME TOO פרסאוס עורף את ראשה של מדוזה הישנה ( מיוחס לפוליגנוטוס ) , –440 450 לפנה " ס בקירוב , טרקוטה , גובה : , 47 . 8 קוטר : , 34 . 3 מוזיאון המטרופוליטן , ניו יורק Perseus Beheading the Sleeping Medusa ( attributed to Polygnotos ) , ca . –450 440 B . C . ( Classical period ; Greek , Attic ) , terracotta pelike ( jar ) , h . 47 . 8 , d . 34 . 3 The Metropolitan Museum of Art , New York , Rogers ( Fund , 1945 ( 45 . 11 . 1
|
|