|
|
Page:13
קחו את אותו מורה , הצמידו לו את ילדו שלו , ובשרו לו שהנסיבות הקשות של החיים יאלצו את ילדו בעוד חודש לעבור בשדה מוקשים . הוא צריך להכין את הילד , וזה , כמובן , עניין של חיים ומוות . למזלו , יש תורה שלמה של גילוי ופינוי מוקשים , שאם הילד ינהג על פיה מובטח לו שיצא שלם מן הצד השני . אתם חושבים שבנסיבות הללו הוא יושיב את ילדו בכיתה וירצה את תורתו ליד הלוח ? ואם היו לו שלושים ילדים זה היה משנה ? קרוב לוודאי שהוא היה מנצל את הזמן לעבוד עם כל ילד וילד באופן אישי , מתרגל אותו בסימולציות , נותן לו להתנסות , מוודא שהוא מצליח ליישם . ואם הילד היה נכשל במבחן , הוא לא היה מסתפק במתן ציון " לא עובר " , או בהערה בתעודה " הוא יכול להשתדל יותר " , וממשיך לחומר הבא . לא אם היה אכפת לו מן הילד , בכל אופן . אכן , בנסיבות הללו , שבהן שום מטרות סמויות לא מאפילות על המטרה הפשוטה של עזרה לילד בלימוד , הוא היה מגלה את כל כישרונו כמלווה למידה , כמו גם הרבה מעקרונות הלמידה הרדיקלית שדורות של פסיכולוגים ומחנכים ניסו לשווא לשלב בבתי הספר . אולם מסתבר ששדה מוקשים הוא לא ייצוג נאמן של הנסיבות הרגילות שבהן פועלים המורים . בנסיבות הרגילות ה " מורות " לא משרתת את הלמידה , אלא שבויה בסיפור אחר המכוון לסוף אחר . גם אם המורים לא נותנים לעצמם דין וחשבון מודע – בפועל , זה את הסיפור האחר שהם משרתים . אם כן , מה נותר מן המורות אחרי שאנחנו לוקחים ממנה את הלמידה , אבל גם את המשחק הבית ספרי על מטרותיו הסמויות ? האם עדיין יש הצדקה לקיומה ?
|
|