|
|
Page:13
ב . צמיחתה של ביקורת האידאולוגיה דפוס החשיבה האידאולוגי , דפוס התואם להפליא את אידאל הנאורות , היה למתווך אפקטיבי בין התאוריה לבין התחום הפוליטי - ציבורי . ההתמקדות ברעיון " העתיד " הצליחה לנתק ציבורים שלמים מכבליו המשעבדים של " העבר " ולגייס אותם לפעולה דינמית לשינוי מצבם . האדם החדש היה ליצור המניע את גלגלי ההיסטוריה במו ידיו . אולם בד בבד עם התעצמותו של התהליך הזה ( והדרמות הפוליטיות שהוא ייצר ) , החל לנקר החשש כי הנאורות מבטיחה לאדם דבר מה אשר היא אינה רשאית להבטיח אותו וגם אינה יכולה להגשימו בכליה שלה . קולות ההיסטוריה שנשמעו היו זעקותיו של האדם לחירות , ועל אלה רעיון הנאורות התבונית פרס את חסותו . אולם האם חסות רעיונית ופוליטית זו אכן ביטאה הבנה נכוחה של משמעות החירות שהפרט הממשי צמא לה ? האם אפשר לתאר נכוחה את משמעה של זו באמצעות אידאה כללית משותפת של " טבע האדם " ? " כל אדם " הוא בן חורין מעצם טבעו , אולם ההגדרה " כל אדם " היא הפשטה בלבד אשר אין בה ראייה מספקת של החיים האנושיים בממשותם , על הקשריהם ומעגליהם . קושי זה חושף את מגבלותיו של דפוס החשיבה האידאולוגי : הוא מוכרח לבסס את מטרותיו על דמותו של " אדם " אובייקטיבי ולהצהיר על חירותו העקרונית של אדם זה , ובד בבד " לא לאפשר לעובדות אנושיות חיות ובועטות להפריע לו " . אולם מיהו אותו האדם האובייקטיבי שמחשבת הנאורות ראתה לנגד עיניה ? לפי פרידריך ניטשה , זהו כלי ריק מכל תוכן אנושי חיוני : האדם האובייקטיבי הוא בבחינת מראה : מוכן ומזומן תמיד לכל מה שרוצה להיות מוכר , ללא תשוקה זולתי זו המצויה בהכרה , בהגשת בבואה – עומד הוא ומצפה עד אשר יבוא דבר מה ואז הוא שוטח עצמו בכל הרכות , על מנת שייטבעו בו אף העקבות הדקים ביותר . ( ניטשה , , 1967 / 1886 עמ ' 207 ) האדם האובייקטיבי הוא כלי יקר , מכשיר מדידה פגיע מאד , מראה , מלאכת מחשבת שעל נקלה תיעכר . על כן בעדינות יטופל בו , על כן , 2 הציטוטים במשפט זה מופיעים במוטו שבתחילת הפרק . גבולותיו של היחיד , הגדירו אותו , כיוונו את מחשבתו ודרכו , עיצבו את עמידתו מול העולם . " נולדנו עם הנץ החמה של האדם המשתחרר " , ואנו פועלים לאורה של האידאה ההיסטורית הגדולה של החירות – אידאה המתגשמת במלואה ברעיון העתיד : " עד יקום האדם במלוא קומתו ! "
|
|