|
|
Page:13
התעוררתי לרעיון שאנו חיים את חיינו כתסריט , ושיש בכוחם של אנשים לכתוב את חייהם : לכתוב לא רק בעט ונייר , אלא גם כסיפור שאנו בוחרים לחיות . ( קונלי , ( Connelly & Clandinin , 1995 : 73 ; 1992 החלטתו של קונלי למצב במקום מרכזי את דבר מותה של אמו והתעקשותו על הלגיטימיות של עמדתו מערערות על דפוס מקובל בשיח אקדמי . הרצינות הרבה שבה מתייחס קונלי לשאלה היפותטית לכאורה מייצגת עמדה שאין לה מקום בפורום מקצועי , שכן , לטענת עמיתו , זה נושא שאינו רלוונטי ל "חווייה חינוכית " . ההעזה של קונלי לשלב סיפור אישי מטרידה ומביכה . סירובו להיענות לקונבנציה המחייבת להפריד בין המרחב הפרטי לזה המקצועי מנפץ מוסכמה בסיסית בנוגע לנושאים שמקובל ( ולא מקובל ) להעלות במסגרות פורמליות . יתרה מזו , בעצם השילוב של מות אמו כנושא ראוי בשיח האקדמי מעלה קונלי את סוגיית ההורות הבוגרת בחייהם של מורי - המורים משולי השיח החינוכי אל לב הדיון המקצועי . בצעד זה הוא קורא תיגר על תפיסת הכשרה המדגישה את הפן האינסטרומנטלי , כלומר פיתוח מיומנויות הוראה , והנוטה להתעלם מעולמם של מורי המורים ומודרכיהם כסובייקטים . קונלי , שחש נזוף ופגוע , מתרעם על כך שהתנסות כל כך מהותית בחייו נתפסת על ידי עמיתו כ " אי - אירוע " . מבחינתו , הסיפור הוא בסיס לגיבוש תפיסה חינוכית אותנטית ומעמיקה , שאי - אפשר ואף לא ראוי להתעלם ממנה או להסתירה מבעד למסך של גישה מקצועית . ניכר מדבריו , שסיפור זה הוא בגדר חוויה מכוננת ובסיס להבניית תפיסה נרטיבית של ההכשרה להוראה . ברוח גישה זו אני רואה בסיפורים אישיים שעלו בראיונות שקיימתי עם מורי המורים אבני יסוד בפיתוח תשתית תאורטית ומחקרית , המתבטאת בכינונה של תודעה הורית בהדרכה פדגוגית . קונלי וקלנדינין ( Connelly & Clandinin , 1995 , 1999 ) בעמדתם הביקורתית מטילים ספק בנטייה לראות בידע ניטרלי ובעובדות אובייקטיביות - לכאורה את הדרך היחידה או העדיפה לרכישת השכלה בכלל והכשרה להוראה בפרט . הם ואחרים מסתמכים על חוויות אישיות ועל ידע מעשי ( Elbaz , 1983 ) כבסיס לגיטימי בתהליך ההכשרה המקצועית . ואכן , ספר זה מעלה על נס את הידע האישי והמעשי בזיקה לתפיסת ההורות הבוגרת ואת הבנייתה של תודעה הורית בתפקודם המקצועי של מורי המורים באמצעים נרטיביים . 3 התרגומים בכל הספר הם שלי , אלא אם כן צוין אחרת .
|
|