|
|
Page:9
תקציר מטרות סוגיית אספקת הכשרות במדינת ישראל היא אחד הצמתים המרכזיים והמורכבים במתח שבין הדת למדינה בישראל : מחד גיסא , היא טומנת בחובה סדרה של סוגיות נורמטיביות , כדוגמת חופש הדת , החופש מדת וחופש העיסוק , ומאידך גיסא , יש לה השלכות כלכליות מרחיקות לכת על שוק המזון בישראל . השילוב בין ההיבטים הללו הביא בשנים האחרונות לדיון ציבורי , משפטי ותקשורתי נרחב שביקש לבחון מחדש את אופן אספקת הכשרות בישראל . בתוך כך הועלו הצעות אחדות לרפורמה במערך הכשרות , אך טרם פורסם מחקר מקיף המבקש להציג המלצות לשינוי המבוססות על ניתוח מסודר ומעמיק של הליקויים והבעיות במערך הכשרות הקיים . זוהי אפוא מטרתו העיקרית של מחקר מדיניות זה . רקע החוק בישראל קובע כי מועצת הרבנות הראשית לישראל , רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי — הם שרשאים לתת תעודת כשרות לבית אוכל ולכל מקום שבו עוסקים במכירה של מצרכים או בהגשתם , ובכלל זה מפעלים , בתי מלון , מסעדות ועוד . ואולם למעשה , מלבד במקרים חריגים , הרבנות הראשית אינה מעניקה תעודות כשרות ואינה מסמיכה רבנים לעשות זאת , ובפועל הנושא בסמכות הרבנים המקומיים . רוב הרבנים המקומיים פועלים במסגרת 131 המועצות הדתיות הפרושות ברחבי הארץ , כך שהמועצות הדתיות הן הגופים הציבוריים המספקים לציבור את שירותי הכשרות . החוק אינו מחייב בתי עסק לקבל תעודת כשרות , אך אם בית עסק מעוניין בתעודת כשרות הוא חייב , על פי פרשנות הרבנות , לקבלה מהרבנות המקומית הפועלת ברשות המקומית שהוא נמצא בה . בית עסק המציג את עצמו ככשר אך מחזיק בתעודת כשרות מטעם גוף כשרות פרטי בלבד , על פי פרשנות הרבנות , עובר על חוק איסור הונאה בכשרות , אך אין מניעה שגוף כשרות פרטי יעניק לבית עסק תעודת כשרות אם יש לו תעודה מטעם הרבנות המקומית , וכך אכן נוהגים מרבית הבד " צים — גופי כשרות פרטיים הפועלים בעיקר בחברה החרדית .
|
|