|
|
Page:131
" מרורים " - במקרא תמיד בצורת הרבים - הוא ירק מר , כאמור בזבח הפסח : " ומצות על מרורים יאכלוהו " ( שמות יב , ח ) , אך אפשר שהמקונן מכוון לאכילת רעל , מרורה : " לחמו במעיו נהפך מרורת פתנים בקרבו " ( איוב כ , יד ) . התרגום הארמי מתרגם " מרורים " ב " מרירות חיוון " ( = ארסם של נחשים ) ורומז מן הסתם לאמור על האויב בשירת התוכחה , שירת האזינו , " אשכלות מרורות למו . חמת תנינים יינם וראש ( = רעל ) פתנים אכזר " ( דברים לב , לב - לג ) . " לענה " אף היא צמח מר ואף כאן נרמז אופיו הרעלני , וראו בהרחבה להלן , פסוק יט : " זכור עוניי ומרודי לענה וראש " . סבירין בשולי הטכסט המקראי מופיעות בכתבי יד מימי הביניים הערות המסורה , וביניהן הערות המורות כי יש להמיר בשעת קריאת הטכסט את הצורה הכתובה ( כתיב ) ולקרוא תחתיה מילה שונה ( קרי ) , וראו להלן , עמוד . 215 הוראותיהן של הערות אלו הן מחייבות . בנוסף להן מצויות במסורה גם הערות " סבירין " , שאין להן מעמד מחייב אך הן מעידות שיש מקום לסברה שיש לקרוא מילה אחרת תחת זו הכתובה . דוגמאות להערות " סבירין " : " לבני" במקום " לפני " ( משלי ד , ג ) וכן : " כי אש יצא מחשבון " ( ירמיה מח , מה ) . הערת הסבירין , " יצאה " , מתאימה לאמור בתורה ( במדבר כא , כח ) : " כי אש יצאה מחשבון " . לכאורה מחזקת הערת הסבירין את נוסח המסורה , כשהיא קובעת שיש לקרוא אותו כפי שהוא , אף שאפשר היה להציע נוסח המסתבר יותר ממנו . עם זאת לעיתים עולות גירסות ה " סבירין " בקנה אחד עם קריאת התרגומים העתיקים , וכך הוא המצב בפסוק יד . בהקשר זה ראוי להצביע גם על מדרש לקח טוב האומר : ' " הייתי שחוק לכל עמי ' - ולמה חסר מ " ם ? אלו כשדים שהם אומה שפלה מכל האומות , שנאמר ' הן ארץ כשדים זה העם לא היה ' ( ישעיה כג , יג ) " . השמטת אות מן השם המקראי באה אפוא להצביע על פגם מוסרי בנושא השם . מן ומרור הקינה לתשעה באב " אש תוקד בקרבי " , שמחברה אינו ידוע , בנויה משורה של הנגדות בין יציאת מצרים לבין היציאה מירושלים לגלות , וזאת בעקבות מאמר במדרש איכה זוטא ( יט ) : " כשיצאו ממצרים בשירה יצאו , שנאמר ' אז ישיר משה ובני ישראל ' ( שמות טו , א ) וכשיצאו מירושלים אמר ירמיה ' בכו תבכה בלילה ' ( לעיל א , ב ) " . משפט זה מופיע בקינה בלשון שירית : " אז ישיר משה / שיר לא ינשה ( = יישכח ) / בצאתי ממצרים // ויקונן ירמיה / ונהה נהי נהיה / בצאתי מירושלים " . ובאשר לפסוק טו : " דגן שמים ( = המן ) / וצור יזוב מים / בצאתי ממצרים // לענה ומרורים / ומים המרים / בצאתי מירושלים " . סיום הקינה , כצפוי , משלב בה נימה של תקוה : " תורה ותעודה / וכלי החמדה ( = המשכן ) / בצאתי ממצרים // קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה / בשובי לירושלים " . בין פסח לתשעה באב מחוקיו של לוח השנה העברי הוא שחג הפסח חל תמיד באותו יום בשבוע שבו יחול בהמשך השנה גם תשעה באב . במדרש איכה רבה ( פתיחתא יח ) , המודע לכלל זה , נוצר קישור מעניין בין שני המועדים , במסורת המובאת בשמו של ר ' אבין : ' " השביעני במרורים ' - בלילי הפסח של יום טוב הראשון , ' הרווני לענה ' - בתשעה באב . ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח הרווני בלילי תשעה באב לענה " . ר ' אבין מצביע על שתי נקודות מפתח בתולדות עם ישראל : ראשית התגבשותו כעם מכאן וחורבן בית המקדש מכאן , ומבקש כנראה לטעון כי שמחה ויגון , גאולה וחורבן , שזורים בהם לכל אורכם . וכשם שמרירות השעבוד במצרים הומתקה בסופו של דבר עם הגאולה משם , כך יש לקוות כי יארע גם עם מרירות החורבן . על המרור ראו עוד להלן , עמוד . 134 בין הקינות שבסידורי עדות המזרח מצויה אחת המקשרת בין אמירת " מה נשתנה " בליל הסדר לבין תשעה באב , ובה ארבע שאלות ותשובות , כגון : " מה נשתנה יום זה מכל השנה / מדוע ביום פסח מתפללים בקול ערב / עתה בעוונותינו קול יללה כעורב " , והתשובה : " כי עיר קודש נשחתה ברמחים ובחרב / איכה היתה כאלמנה העיר הנאמנה " , וכן תוך רמיזה לפסוק טו : " מדוע ביום פסח כל ישראל שמחים / עתה בעוונותינו אבלים ונאנחים " , והתשובה : " כי אמונים עלי תולע ( ראו להלן ד , ה ) הרג שר טבחים / יום מר כלענה היתה לעדה נאמנה " וכן הלאה .
|
|