|
|
Page:62
פרק א פסוק יז פרש ׂה ציּוֹן בידיה אין מנחם להּ צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו היתה ירוּשלים לנדה ביניהם : בעקבות הכרזתה הפסימית של ירושלים ( בפסוק הקודם ) על כך שרחק ממנה מנחם , הוא האלוהים , וכי האויב גבר , מתפרץ המקונן לדבריה , ושב להציג את סבלה שבא לה מאת ה ' . " פרשה ציון בידיה " משמעו שהיא נשאה ידיים בתנוחת תפילה , והשוו ישעיה א , טו : " ובפרישכם כפיכם אעלים עיניי מכם " . המילית בי " ת של " בידיה " באה במקום " את " , כתחליף למושא ישיר , והשוו לתופעה דומה את החילוף בין " פערה פיה " ( ישעיה ה , יד ) לבין " פערו ... בפיהם " ( איוב טז , י ) . ירושלים אכן פנתה בקינה זו כבר פעמיים לאלוהים , כשהתפרצה לדברי המקונן ואמרה : " ראה ה ' את עוניי כי הגדיל אויב " ( פסוק ט ) , " ראה ה ' והביטה כי הייתי זוללה " ( פסוק יא ) , אך תפילתה נותרה ללא מענה , ולעובדה זו מתייחס עתה המקונן : היא התפללה , אך " אין מנחם לה " . המקונן נאחז , כאמור , בדברי ירושלים שבפסוק הקודם , " כי רחק ממני מנחם " , והוא חוזר על מה שאמר חזור ואמור : " אין לה מנחם" ( פסוק ב ) , " אין מנחם לה " ( פסוק ט ) , ומוסיף ואומר שבמקום שאלוהים ינחם אותה הוא " ציווה ... ליעקב סביביו צריו " . מי שציווה בעבר שהגויים לא יבואו לירושלים ( פסוק י ) , ציווה עתה על " סביביו " של יעקב , על שכניו - אויביו , להקיף אותו מכל עבר , ו " יעקב " הריהו כינוי זהה ל " ישראל " . התרגום הארמי מבין את השורה השנייה כסיבה ותוצאותיה , כחטא ועונש : עם ישראל שנצטווה לשמור מצוות שונות ( " ציווה ה' ליעקב " ) לא קיים אותן , ועל כן סבבו אותו אויביו ( " סביביו צריו " ) . המקונן שאמר לעיל על אודות ירושלים : " על כן לנידה היתה כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה " ( פסוק ח , וראו בפירוש שם ) , שב ומזכיר את עליבותה - טומאתה של העיר . יש מימד אירוני ומר בהצגת טומאת הנידה של ירושלים , שהרי טומאת הארץ כטומאת הנידה קדמה לכניסת ישראל לארצם ; יושבי הארץ הם שטימאוה באליליהם , וראו את דברי האלוהים אל העם : " הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נידה היא בנידת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מילאוה מפה לפה בטומאתם " ( עזרא ט , יא ) , ועתה ירושלים היא הטמאה בין הגויים . אגב יש להעיר כי שמא יש לגרוס בסיום פסוקנו " בעיניהם " תחת " ביניהם " , ונפל העיצור עי " ן עם התרופפות הגיית האותיות הגרוניות ( כפי שהוא למשל בתהילים פ , יד : " יכרסמנה חזיר מיער " , שם נפלה העי " ן ונוספה מעל לשורה ) . פרישת ידיים בתפילה התפילה - מתקופת המקרא ועד לימינו - מלווה היתה תמיד במחוות שונות של גוף המתפלל , הבאות להעניק מימד חיצוני ומוחשי לתכניה : ישיבה ועמידה , קידה , נפילה ארצה או כריעה על הברכיים , פרישת כפיים , הרכנת הראש ועוד כיוצא באלה .
|
|