|
|
Page:121
( פסוק יט ) ו " זכור " ( פסוק כ ) . האות פ " ה קודמת בקינה זו לאות עי " ן ( כמו גם בקינות השנייה והרביעית ) , ועל כך ראו במבוא לספר , סעיף ה . החלוקה לשלשות היא לעיתים מלאכותית ולא תמיד מסתיים עניין במסגרת השלשה . ראו את הפסוקים הרצופים יב - יג שעניינם אחד , אך פסוק יב פותח באות דל " ת ופסוק יג באות ה " א . באותו אופן מתייחס פסוק כא , הפותח באות זי " ן , אל ההמשך , אל פסוק כב הפותח את שלושת הפסוקים שראשיתם באות חי " ת ; פסוק מב ( אחרון הפסוקים באות נו " ן ) מצטרף אל המשך הקינה , אל פסוקים מג - מד , ואילו פסוק ס ( השלישי בפסוקי האות רי " ש ) פונה אל פסוקי האות שי " ן ( פסוקים סא - סג ) . מסתבר אפוא כי למרות הכפיפות למבנה הנוקשה של השלשות , רואה המקונן היתר לעצמו לגלוש ממנו כדי לתת ביטוי מלא לרגשותיו . לא יפלא על שעיצוב סבלו של היחיד בקינתנו מגלה דמיון רב לדרך שבה מוצג סבלו של איוב , ונסתפק בכמה דוגמאות : כינוי הסובל , " הגבר " , חוזר רבות בספר איוב ( וראו בפירוש לפסוק הפותח את הקינה ) . המקונן במגילה ואיוב מציגים עצמם כמי שנצודו בידי חיות בר ( ג , י ; איוב י , טז ); שניהם טוענים כי אלוהים השביעם מרורים ( ג , טו ; איוב ט , יח ) , וכי הוא הציב מסך בינו לבינם וניתק את הקשר עמם ( ג , מד ; איוב ג , כג ); לשניהם לועגים אויביהם : שניהם היו " מנגינתם " של האויבים ( ג , סג ) או " נגינתם" ( איוב ל , ט ) . גם בעל הקינה ( פסוקים לג - לו ) וגם בלדד השוחי , רעו של איוב ( איוב ח , ג ) , שותפים להשקפה כי אלוהים לא יעוות את משפטו של האדם . שני החיבורים שותפים לאמונה כי הרעות והטוב , מקורם באלוהים ( ג , לח ; איוב ב , י ) . " ירמיהו מטיף לבני עמו " , תחריט מאת הפסל והמאייר הצרפתי שנודע בציורי התנ " ך שלו , פול גוסטב דורה ( . ( 1883 - 1832
|
|