|
|
Page:246
פרק ה פסוק יז עלזההיהדוה לבנוּ על אלהחשכוּ עינינוּ : נשאלת השאלה האם במילים " על זה ... על אלה " מכוונים המקוננים אחורנית , אל כל הצרות שמנו עד כה , או שמא אל מה שיוזכר בהמשך , בפסוק הבא : " על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו " . והנה , בכמה וכמה פסוקי מקרא הצירופים " על זה " או " על אלה " מצביעים על מה שנמנה קודם לכן , כגון : " ערי קודשך היו מדבר ציון מדבר היתה ירושלים שממה . בית קודשנו ותפארתנו ... היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחורבה . העל אלה תתאפק ה '" ( ישעיה סד , ט - יא ) , וכן : " חץ שחוט לשונם מרמה דיבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים אורבו . העל אלה לא אפקוד בם נאום ה '" ( ירמיה ט , ז - ח ) . לעומת זאת יש והצירופים מכוונים קדימה , אל מה שיבוא בעקבותיהם , כגון : " על זאת אספדה ואילילה אילכה שולל וערום ... כי אנושה מכותיה כי באה עד יהודה נגע עד שער עמי עד ירושלים " ( מיכה א , ח - ט ) . לעיתים הכוונה היא לאחור ולפנים גם יחד , כמו שהוא ככל הנראה לעיל : " גת דרך ה ' לבתולת בת יהודה . על אלה אני בוכייה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי " ( א , טו - טז ) . התרגום הארמי לפסוקנו מבין אותו כמצביע על אירועי עבר , על חורבן המקדש ( " זה " ) ועל יציאת בני ירושלים לגלות ( " אלה " ) , ואילו רש " י מעדיף את הפירוש המכוון קדימה : " על המפורש במקרא שאחריו " , ומרחיב ואומר כי המקונן " מניח לו ( = זונח ) כל הצרות הנזכרות למעלה ... דבכולם אינו אומר ' על זה היה דוה לבנו ' , כי אם ' על הר ציון ששמם ' , ללמדך שקשה להם חורבן הבית יותר מכל הצרות שעברו עליהם " . חיזוק לפירוש זה ניתן להביא מראשיתו של הפסוק הבא , הפותח במילה שבה פתח פסוקנו : " על הר ציון ששמם " . נראה כי המקונן מבקש לגרום לקוראים את פסוקנו לחשוב תחילה כי כוונתו לצרות שנמנו עד כאן , אך בהגיעם לפסוק הבא יבינו כי אלה מתגמדות נוכח צרת המקדש שעל הר ציון . בפסוק טו לעיל נאמר : " שבת משוש לבנו " , ובפסוקנו נאמר כי הלב " דוה " היינו נמלא בכאב ; את מקום השמחה תפס אפוא היגון , והשוו : " כי רבות אנחותיי ולבי דווי " ( א , כב ) . הצלע השנייה פותחת כקודמתה , " על אלה " ( במקביל ל " על זה " ) , כמעין פתיחה נוספת לתיאור גודל הצרה שבפסוק הבא . הלשון " " חשכו עינינו " מבטאת צער עמוק , היפוך השמחה המובעת באור עיניים , והשוו : " פיקודי ה ' ישרים משמחי לב . מצוות ה ' ברה מאירת עיניים " ( תהילים יט , ט ) . בין דא " ב לדו "ה שני השורשים הקרובים בצלילם שותפים לשדה הסמנטי של חולי , חולשה וכאב . על כן לב שנתמלא בכאב הריהו " לבב דווי" ( ישעיה א , ה ) ואילו " מדווי מצרים " ( דברים ז , טו ) הם המחלות ששלח האלוהים על המצרים . " אשה דוה " היא אישה בעת נידתה
|
|