|
|
Page:22
שהיא כתובה " על הקינות " ( שם [ וראו לעיל , סעיף א ]) . התרגום הארמי לאיכה ד , כ , " רוח אפינו משיח ה ' נלכד בשחיתותם " , מבאר את הפסוק כקינה שקונן הנביא ירמיהו על המלך יאשיהו ( וראו בפירוש הפסוק ) . על קישור ירמיהו ומגילת איכה אל מגילת הספר איכה איכה ישבה בדד ( א , א ); ישב בדד וידם ( ג , כח ) מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך ( ב , יג ) נפלו בחרב ... תקרא כיום מועד מגוריי מסביב ( ב , כא - כב ) ולא היה ביום אף ה ' פליט ושריד ( ב , כב ) הייתי שחוק לכל עמי נגינתם כל היום ( ג , יד ) יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה ( ג , כט ) פחד ופחת היה לנו ( ג , מז ) פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי ( ג , מח ) עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות ( ג , מט ; וראו גם ב , יח ) מחטאת נביאיה עוונות כהניה ( ד , יג ) קלים היו רודפינו מנשרי שמים ( ד , יט ) השיבנו ה ' אליך ונשובה ( ה , כא ) מקרבה לשונית - סגנונית זו אין בהכרח להסיק כי ירמיהו הוא מחבר הקינות , ודומה יותר כי מחברי הקינות האנונימיים כבר הכירו רבות מנבואותיו הקשות של נביא זה , והיו עדים להתגשמותן , ולפיכך מצאו לנכון לשבץ בדבריהם מדבריו . זאת ועוד : כיוון שהמגילה חוברה זמן לא רב לאחר החורבן , ובמקום שבו ניבא ירמיהו , הרי שאין להתפלא על קרבת הלשון בין לשון הנבואות ללשון הקינות . יג . בין מגילת איכה לישעיהו נביא הנחמה הנביא האלמוני , נביא שיבת ציון , שנבואותיו חברו אל נבואות ישעיה בן אמוץ ( פרקים מ - סו ) , מכיר את מגילת איכה ומשוחח עמה . דומה כי כבר ראשית נבואתו , " נחמו נחמו עמי " ( מ , א ) , היא תגובה לקביעה החוזרת ונשנית בקינה הראשונה : " אין לה מנחם" ( פסוק ב ; ראו עוד פסוקים ט , טז , כא ) . דברי המקונן על ירושלים , " היתה כאלמנה " ( א , א ) , מהדהדים בנבואת ישעיהו על בבל , בדברים המושמים בפיה : " האומרה בלבבה ... לא אשב אלמנה ולא אדע שכול " ( ישעיה מז , ח ) , ללמדנו כי בבל תבוא על עונשה על דרך מידה כנגד מידה . ושוב - בקינה שקרע המלך יהויקים ( ירמיה לו ) ראו עוד להלן במבוא לפרק א . ועוד יש להעיר כי לשונות רבות קושרות בין ספר ירמיה לבין מגילת איכה : ירמיה מפני ידך בדד ישבתי ( טו , יז ) שבר גדול נשברה בתולת בת עמי ( יד , יז ) כי חרב לאויב מגור מסביב ( ו , כה ; ראו גם כ , ג - ד ) ולא יהיה להם שריד ופליט ( מב , יז ; ראו גם מד , יד ) הייתי לשחוק כל היום ( כ , ז ) ויש תקוה לאחריתך ( לא , יז ) פחד ופחת ופח ( מח , מג ) על שבר בת עמי ... מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ( ח , כא - כג ) תרדנה עיניי דמעה לילה ויומם ואל תדמינה ( יד , יז ) כי גם נביא גם כהן חנפו ( כג , יא ) קלו מנשרים סוסיו ( ד , יג ) השיבני ואשובה כי אתה ה ' אלוהיי ( לא , יח ) הראשונה אומר המקונן על ירושלים : " לא זכרה אחריתה " ( פסוק ט ) , היינו : בטחה בעצמה ולא חשבה על תוצאות מעשיה ; כך אירע גם לבבל : " לא שמת אלה על לבך לא זכרת אחריתה " ( מז , ז ) , ושמא הנוסח " אחריתה " - ולא כצפוי " אחריתך " - נובע מהשפעת מגילת איכה . המשכה של הקינה : " ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גויים באו מקדשה " ( פסוק י ) מהדהד בדברי הנביא שעודנו מקונן על גורל המקדש : " בית קודשנו ותפארתנו ... היה לשריפת אש וכל מחמדינו היו לחרבה " ( סד , י ) . בקינה הרביעית מתואר עונשם של כהני ירושלים ונביאיה אשר שפכו בה דם : " סורו טמא קראו למו סורו סורו אל תיגעו " ( פסוק טו ) , והנה , כאשר יצאו בני ישראל מבבל יאמר להם : " סורו סורו צאו משם טמא אל תיגעו צאו מתוכה היברו נושאי כלי ה '" ( ישעיה נב , יא ) . הכהנים אשר ישובו ארצה מן הגלות עם כלי בית ה ' יצטרכו להיזהר מטומאת ארץ גלותם , זו שהביאה עליהם את אסונם . בנבואת הנחמה לירושלים ( ישעיה נא , יז - כג ) ניכרת זיקה אל הקינה השנייה במגילה ( פסוקים יא - יט ) , בעיקר בראשית הנבואה
|
|