|
|
Page:20
יא . מתי והיכן חוברה המגילה ? ירושלים היא מוקד עניינן של הקינות , מראשן ועד סופן , מ "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם " ( א , א ) , ועד " על זה היה דוה לבנו ... על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו " ( ה , יז - יח ) . המקונן או המקוננים מתארים את גורלה המר של העיר , את חורבנה ואת עליבותה , ואין אפוא כל סיבה להניח שהקינות לא נכתבו בקרבה . ואשר למועד הכתיבה : התיאורים המצמררים של מראות החורבן , הריסות העיר , מקדשה ומבצריה , ושל האסונות שפקדו את י . לשון המגילה לשון המגילה היא בעיקרה הלשון המקראית הקלאסית , לשון הבית הראשון , אך יש בה כבר כמה סממנים של לשון המקרא המאוחרת , והרי כמה דוגמאות ללשון זו : ( 1 ) אין במגילה יצוג לכינוי הגוף " אנכי " אלא ל " אני " בלבד ( א , פסוקים טז , כא ; ג , פסוקים א , סג ) , שהוא כינוי האופייני ללשון המאוחרת . ( 2 ) צורת הריבוי " חסדים " במקום " חסד " אף היא מאוחרת : " חסדי ה '" ( ג , כב ) . ( 3 ) המילה " קימה " ( בצירוף " שבתם וקימתם " [ ג , סג ]) היא יחידאית ומופיעה גם בלשון חז " ל ( כגון תוספתא מגילה ג , ד ) . בדרך כלל מבטא המקרא את הצירוף בין יש " ב לקו " ם באמצעות צורות מקור , כגון : " אתה ידעת שבתי וקומי " ( תהילים קלט , ב ) . ( 4 ) הפועל הל " ך בפיעל תחת קל , " שועלים הילכו בו " ( ה , יח ) , הוא מאוחר , והוא המקובל בכתבי כת קומראן , בחיבורו של בן סירא ובלשון חז " ל . ( 5 ) הצורות בנו " ן סופית : " שוממין " ( א , ד [ אך ראו " שוממים " , שם פסוק טז ]) ו " תנין " ( ד , ג [ זה הכתיב ]) אופייניות להשפעה הארמית אשר תפשה אט אט את מקומה של העברית כשפת דיבור . ( 6 ) הפועל סב " ל ( " עוונותיהם סבלנו " [ ה , ז ]) מקביל לנש " א הרגיל בלשון המקרא . סב " ל הוא גם התרגום הארמי הרגיל של נש " א העברי ( כגון בדברים כד , טו ; לב , יא ) . יש מופעים נוספים של סב " ל בעברית המקראית המאוחרת , כגון בישעיה מו , פסוקים ד , ז ; קהלת יב , ה . דומה אפוא כי לשון המגילה מצטרפת לשאר נימוקים הקובעים את זמנה לאמצע המאה השישית לפנה " ס ( וראו בסעיף הבא ) . והנה , דווקא בהצבעה על ה ' כמי שהביא על ירושלים ועל ממלכת יהודה את גורלן המר יש יותר משמץ של תקוה ; לו היה זה כוחם של הבבלים אשר הכניע את יהודה , אזי אין לנו נחמה ; ברי כי עוצמתה של מעצמת העל הבבלית רב מכוחה הדל של ממלכת יהודה הקטנה ובנות בריתה . אך אם ה ' הוא שמשך בכעסו בחוטים , אזי קיים סיכוי שחמתו תשכך והוא יהפוך ידו לטובה ויחלץ את העם מן הצרה . פנייה לה ' בתחינה , בבקשת רחמים , מעידה שעוד לא אבדה התקוה . כך בהתפרצויותיה של ירושלים אל תוך דברי המקונן בקינה הראשונה , " ראה ה ' את עוניי " ( פסוק ט ) , " ראה ה ' והביטה" ( פסוק יא ) , וכך בחלק השני שבו היא הדוברת : " ראה ה ' כי צר לי" ( פסוק כ ) . בקינה השנייה מעורר המקונן את ירושלים לפנות אל ה' בבקשת רחמים : " שפכי כמים לבך נוכח פני אדוני שאי אליו כפייך" ( פסוק יט ) , והיא אכן תיענה לקריאתו ותקרא : " ראה ה ' והביטה למי עוללת כה " ( פסוק כ ) . בקינת היחיד ( פרק ג ) משתנה האווירה מקצה לקצה . מביטויים של תליית האשם בה ' ותחינה אליו בראש החלק השני , " זכור עוניי ומרודי לענה וראש ... זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל " ( פסוקים יט - כא ) , עובר המקונן להכרה כי רבים הם חסדי ה ' ( פסוק כב ) וכי " לא יזנח לעולם אדוני ... וריחם כרוב חסדיו " ( פסוקים לא - לב ) . המקונן אינו מהסס לפנות אל ה ' ונוקט לשון עבר כאילו החסד כבר נעשה וגורלו כבר נתהפך לטובה , כגון : " קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא . רבת אדוני ריבי נפשי גאלת חיי " ( פסוקים נז - נח ) . בקינה האחרונה , שכולה תחינה - " זכור ה' מה היה לנו הביטה וראה את חרפתנו " ( פסוק א ) - מופיעה לקראת סיום קריאה המבטאת תקוה רבתי : " השיבנו ה ' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם " ( פסוק כא ) . הציפייה לרחמים מלווה לא פעם בקריאה לנקום באויבים , קריאה המצויה לרוב בסיומי הקינות : " תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי " ( א , כב ); " תקרא כיום מועד מגוריי מסביב " ( ב , כב ); " תשיב להם גמול ה ' כמעשה ידיהם ... תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה '" ( ג , סד - סו ) . בפרק ד מביע המקונן את תקוותו לנקמה באדום בפנייה ישירה אליה : " פקד עוונך בת אדום גילה על חטאתיך " ( פסוק כב ) . בעצם הקריאה לנקמה באויבים יש משום שחרור חלקי של ה ' מאחריותו לאסון ; ה ' ההופך מאויב לישראל לאוהב ומרחם , ינקום באויבי עמו ומחריבי עירו . ביטויי ההכרה בחטא , צידוק הדין , הניכרים בכל הקינות ( ראו לעיל , סעיף ח ) , אף הם מעוררי תקוה : שמא תעודד ההודאה בחטא את רצונו של ה ' לסלוח . גם הסיפורים על חכמתם של בני ירושלים וילדיהם ( ראו להלן , עמוד , ( 258 סיפורים המשוקעים בהיקף רחב בלב המדרשים על מגילת איכה , נועדו לעורר תקוה : לא הכול אבוד , וגם אם הושמדה העיר ונהרס המקדש וגלה העם מארצו ואיבד את עצמאותו - עדיין נותרה לו תבונתו וחכמתו וגם בעזרתם יוושע .
|
|