|
|
Page:19
ט . היש תקוה ? קינות המגילה מגיעות אלינו מלב המאפליה , מתהומות הייאוש , ואף על פי כן ניתן לשמוע בהן גם צליל - ולו עמום וקלוש - של תקוה . בכל הקינות באה לביטוי ההכרה כי ה ' הוא שגרם לאסון . בקינה הראשונה אומר זאת המקונן : " כי ה ' הוגה ( = ציער ) " ( פסוק ה ) , וירושלים חוזרת אחריו : " אשר הוגה ה ' ביום חרון אפו " ( פסוק יב ) . בחלקה הראשון של הקינה השנייה ( פסוקים א - ח ) משמיע המקונן דברים קשים על מעשי ה ' , כגון : " בילע אדוני ולא חמל " ( פסוק ב ) , או " היה אדוני כאויב בילע ישראל " ( פסוק ה ) . בקינת היחיד ( פרק ג ) הוא משמיע דברים חמורים כלפי ה ' בחלק הפותח את הקינה ( פסוקים א - יח ) , כגון : " דב אורב הוא לי ארי במסתרים ... דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ " ( פסוקים י - יב ) . גם לתחינתו של המקונן המבקש רחמים אין ה ' נכון להקשיב : " גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי " ( פסוק ח ) . גם הקינה הרביעית אינה נרתעת מלתלות בה ' את הרעה : " כילה ה ' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה " ( פסוק יא ) , ובפסוק הנועל את הקינה החמישית ואת הספר כולו אומר המקונן לאלוהים : " כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד " ( ה , כב ) . ח . צידוק הדין האמונה באל ובצדקת דרכו מעניקה תעצומות נפש לבני האדם להתמודד עם תהפוכות הגורל , עם אסונות אישיים ולאומיים גם יחד . שאלתו הרטורית של אברהם , " השופט כל הארץ לא יעשה משפט " ( בראשית יח , כה ) , המניחה כי ברור כי יעשה משפט וברור שמשפטו יהא משפט צדק , מבטאת היטב את התפיסה הרווחת במקרא על ספריו וסוגותיו - מן ההיסטוריוגרפיה ועד הנבואה , ומן המזמורים ועד ספרות החכמה . טראומת החורבן חייבה תגובה במסגרת האמונה בעיקרון השכר והעונש ובצדקת האל . האסון לא נפל על עם ישראל כך סתם , ואף לא בשל חולשתו : אלוהים הוא שהעניש אותו , ומכאן גם יסוד התקוה : מי שכעס והעניש יוכל גם לסלוח ולהשיב עטרה ליושנה , במיוחד אם יפיק העם לקח וישוב בתשובה . מתברר שבכל חמש הקינות שבמגילת איכה ניתן ביטוי לנושא צידוק הדין , שבבסיסו , כאמור , הכרה בחטא ובצדקת העונש . בקינה הראשונה מתאר המקונן את עליבותה של העיר המואנשת , ואז מגלה את אוזננו ואומר : " כי ה ' הוגה ( = העציב ) על רוב פשעיה" ( פסוק ה ) , ושוב הוא מזכירנו : " חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה " ( פסוק ח ) . והנה , אין דומה אמירה בגוף שלישי לאמירה בגוף ראשון , לדבריה של ירושלים המודה בחטאה שלה : " נשקד עול פשעיי בידו ישתרגו עלו על צווארי " ( פסוק יד ) . תחושה של חנק אופפת את ירושלים , והיא מודעת לסיבתה , והיא אף מכריזה באופן הבוטה ביותר : " צדיק הוא ה ' כי פיהו מריתי " ( פסוק יח ) . בסיום הקינה שבה ירושלים ומזכירה את חטאה כחלק מקריאתה לאלוהים שיבוא וינקום את נקמתה : " תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעיי " ( פסוק כב ) . מדובר אפוא בקינה זו בפשעה של ירושלים ( תיבה שמשמעותה הבסיסי הוא מרד ) , בחטאה ומריה , אף שאין כל הסבר במה התבטאו כל אלה . הקינה השנייה ממעטת לעסוק בצידוק הדין , אך יש בה ביטוי להכרת החטא וזאת בדברי המקונן אל ירושלים : " נביאייך חזו לך שווא ותפל ולא גילו על עוונך להשיב שבותך " ( פסוק יד ) . מדובר אפוא בחטא כפול , חטא הנביאים שעשו את מלאכתם רמייה , עודדו את העם במקום לחשוף את חטאיהם נוכח עיניהם ולגרום להם לחזור בתשובה , וכן חטאם של התושבים ( " עוונך " ) אשר טיבו אינו נזכר . הקינה השלישית היא ברובה קינת יחיד ובה מציין המקונן : " מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו " ( פסוק לט ) , היינו : צריך האדם לקבל על עצמו את התוצאות הנובעות מחטאו . בעקבות פסוק זה נשמעת מיד קריאת הרבים , המכירים בחטאם ונכונים לחזור בתשובה : " נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה '" ( פסוק מ ) , אך לצד הודאתם החד משמעית " נחנו פשענו ומרינו " ( פסוק מב ) - שוב עניין של מרד - נשמעת מיד גם טרונייתם כי ה ' הכביד עליהם את עולו : " אתה לא סלחת " ( שם ) . כאשר שב היחיד ונושא את דברו , הוא משלב בין הצהרה על חטאו לבין בקשת נקם מאויביו : " ראית ה ' עוותתי שפטה משפטי . ראיתה כל נקמתם כל מחשבותם לי " ( פסוקים נט - ס ) , כלומר : כשם שלא התעלמת מחטאיי והענשת אותי , הענש גם את אויביי . הקינה הרביעית שבה לעסוק בחטא כפול : חטאו הנורא של העם : " ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום " ( פסוק ו ) , וכן ( כמו בקינה השנייה ) חטאם של הנביאים , והיא מצרפת אליהם גם את הכהנים : " מחטאות נביאיה עוונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים" ( פסוק יג ) , וכאן אין חטאם של נציגי האלוהים מוגבל להימנעות מהטפת מוסר ; הם הם הנוראים שבפושעים . בסיומה של הקינה באות המילים " תם עוונך בת ציון " ( פסוק כב ) - כש " העוון " כאן הוא החטא והעונש גם יחד . עונש על חטאים יהא מכאן ואילך עונשה של בת אדום בלבד ( שם ) .
|
|