|
|
Page:8
טען את הדימוי של הרקדן הגברי בעוצמה חדשה , לא רק בזכות הווירטואוזיות והיופי המהורהר הטרטרי שלו , אלא גם בזכות התעוזה , הנחישות והאומץ שנדרשו לו כדי לערוק מרוסיה הסובייטית ( " הנורייב הזה – הוא מענטש אמיתי ! " אמר לי מישהו כשגילה שאני מבקרת מחול ) . הגוף וסדר היום שהוא מקדם יכולים גם הם להשתנות . במופעי המחול המודרני של שנות החמישים של המאה העשרים לדוגמה , הנשים כמעט לא נגעו זו בזו – פרט לאחיזת הידיים , שסימלה שמחת משחק ילדותית או מעגל של ריקודי עם , לחיבוק שאמר " אמא וילד " או ללפיתה והכיפוף שסימנו יריבות . נגיעה של גברים זה בזה , פרט לתחרויות אתלטיות ולקרבות , או מתוך אחווה מזויפת , הייתה נדירה כמעט באותה המידה . לאחר שהתנועות לשחרור האישה ולשחרור הומוסקסואלים החלו פועלות במרץ , התחלנו חוזים במגע גופני מזדמן רב יותר בין אנשים מאותו המגדר – על הבמה ומחוץ לה כאחד . ברובד מסוים מן הסתם , העניק הדבר תוקף לקיומה של ההומוסקסואליות , אך גם לקיומן של דרכים מורכבות – שאינן קשורות כלל למין – שבהן אישה ואישה , גבר וגבר או גבר ואישה יכולים לתמוך זה בזה ולשאת זה את משקל זה . אף על פי שהמראה של אישה המניפה גבר המשיך במשך זמן מה לעורר צחוקים בחוגים שמרניים , לא מעט כוריאוגרפים – כדוגמת סנטה דרייבר – הפכו בשנות השבעים פעולה כזאת לסוגיה כוריאוגרפית . היום היא לרוב אינה מעוררת צחוק , וכמעט שאינה גורמת לאיש להרים גבה . במאמר חד ובהיר בשם ״ The Aesthetic Interpretation of Dance , ” History מתלונן ג׳ון צ׳פמן שהיסטוריונים של מחול בוחנים לעתים קרובות את העבר בעיניים של ההווה , אפילו בלי מודעות לכך שהם עושים זאת . הוא מציין לדוגמה שהעובדה שז׳אן – ז׳ורז׳ נובר , הכוריאוגרף והתיאורטיקן מהמאה השמונה – עשרה , דגל בעיצובה של האמנות לפי ה " טבע ” , אינה סיבה מספקת להניח שהבלטים שלו או שסגנון ההצגה שלהם היו נראים לנו טבעיים , גם לא לראות בו השפעה ישירה על מיכאיל פוקין או על איזדורה דנקן או על כל
|
|