|
|
Page:
כך הרגשנו חסרי תועלת . מהארץ לחצו עלינו לחשוב כל הזמן על פיתוח הכורדים , ואז עלה רעיון להגיש סיוע כלכלי . היינו בטוחים שברזאני ישמח , אבל הוא התרעם : " איפה אתם חיים ? איזה פיתוח ? לאנשים אין מה לאכול ! " . אז עלה הרעיון להקמת בית חולים . ברזאני אמר : " תראו , זה רעיון נחמד מאוד , אבל בעייתי . כולם יבואו להיות חולים , בהנחה שבבית חולים יהיה גם אוכל " . חיימק ' ה הצליח לשכנע אותו שהקמת בית חולים צבאי בשביל הלוחמים ונפגעי הלחימה הוא חיוני . מולא מוסטפא נתן את האישור . באותה תקופה אריק רגב התחיל לטפס על הקירות מרוב שעמום , אז שלחנו אותו לארץ לזרז את העניין . אמרתי לו שיתקשר לקצין הרפואה הראשי דאז , ד " ר אליהו ( " עולש " ) גילון . עולש שירת איתי בצרפת במסגרת הצבא הבריטי , למד רפואה בשוויצריה , הפסיק את הלימודים כדי להצטרף אלינו לעלייה ב ' ואחר כך עלה לארץ וסיים את לימודיו . בתקופתי ביחידה 131 נעזרתי בו מאוד בכל הקשור לנושאים רפואיים . עולש קפץ על העגלה וארגן את בית החולים . כשהתחלנו לארגן את בית החולים בארץ , פרצה באזור המחנה מגיפת כולרה . עוד בהיותנו בארץ אריק ואני חששנו ממגיפה כזאת ודאגנו להתחסן . אבל חיימק ' ה , גיבור ככל שהיה , כנראה פחד ממחטים וסירב להתחסן . במחנה של ברזאני שררה דאגה . היה ברור שהוא רוצה לחסן את הלוחמים שלו , אבל לא היה לו כסף לחיסונים , בקושי לרופא . אז חיימק ' ה הגה רעיון : הוא אמר למולא מוסטפא לקבוע פגישה עם השלטון העיראקי . זו הייתה התקופה של שיחות שביתת הנשק , כך שהשיחות היו די תכופות . " תגיד להם שמחלת הכולרה מופצת על ידי חיידק או וירוס שמועבר במים " , הוא הציע . " אנחנו חיים בהרים , אתם גרים למרגלותיהם , ומספיק שלוחם אחד חולה יתרחץ בנהר מבלי שנדע , כדי שהמים שמגיעים אליכם , ומהם אתם שותים , יהיו מזוהמים " . כך לעיראקים יהיה אינטרס לחסן אוכלוסיות בסיכון , כולל כל לוחמיו של ברזאני . העיראקים , למרבה הפלא , קנו את הסיפור . עוד באותו יום סוכם שצוותי חיל הרפואה העיראקי ייכנסו לאזור כורדיסטאן בליווי קצין משטרה צבאית עיראקי , רופאים ואנשיו של ברזאני וייתנו זריקות חיסון לכולם . יום אחד נסענו עם מסעוד ברזאני ועם המשמר האישי שלו לסיור באזור קו הגבול שהפריד בין השטח שהחזיק ברזאני לבין השטח שבשליטה עיראקית . לאחר שסיירנו , התחלנו לנסוע בחזרה למחנה . בדרך נתקלנו באחד מצוותי החיסונים , שעצר אותנו . ככל הנראה הם לא זיהו את מסעוד , וביקשו מכולנו להוציא מסמכים שמעידים שחוסנו נגד הכולרה . לחשתי לחיימק ' ה באנגלית : " לא רצית לקבל בארץ זריקה מאחות יפה , עכשיו תקבל מהעיראקים זריקה בישבן " . קצין המשטרה שמע שדיברנו באנגלית ושואל : " מאיפה האדונים ? " . הסברנו לו שאנחנו עיתונאים אנגלים שבאו לסייר באזור , וכדי להוסיף אמינות , אריק אמר במבטא אנגלי שלא היה מבייש את המלכה : " אתה יודע , יהיה מאוד מעניין לערוך ביקור גם בבגדד " . , " ! You welcome " חייך הקצין העיראקי , " אני אקח אתכם " . איש לא היה רציני בעניין הזה , אבל שיחקנו את המשחק . אחד הלוחמים הכורדיים היה עצבני ושאל בתקיפות : " מה עם הזריקות ? " . מסעוד , שעד אז שתק , יצא מהג ' יפ לעברו ואמר : " אני הבן של מולא מוסטפא , הם עיתונאים אורחים של מוסטפא ברזאני , ולהם אין זריקות ואין בטיח " . הלוחם הצדיע לו , הסתובב והם עזבו אותנו לנפשנו . אמרתי לחיימק ' ה : " חבל , כבר ציפיתי לראות אותך חוטף זריקה בישבן מהעיראקים " . הפחד מפני חטיפה במשך השנים היו הרבה חבר ' ה בכורדיסטאן והרבה משלחות . עשר שנים ישבנו שם , אבל אנחנו היינו המשלחת הממוסדת הראשונה שצריכה הייתה לסדר , לארגן ולהקים , ולכן היינו מאוד מבודדים . זרים תמיד ידעו שאנחנו עיתונאים , היו לנו דרכונים מזויפים ותוכנית מילוט מכל מחנה שהיינו בו . המעמד והמקום שלנו אף פעם לא היו בטוחים : אם המחנה הותקף , היו לנו פקודות מאוד ברורות איך להגיע מנקודה א ' ל - ב ' ונפגשים שוב יחד ב - ג ' . למזלנו זה לא קרה . ברוב הלילות לא ישנו טוב מהפחד של חטיפה על ידי העיראקים . אני תמיד ישנתי עם אקדח מתחת לראש , הנעליים תמיד היו מוכנות לקראתי והסכין תמיד הולבש לי על הירך . יום אחד מולא מוסטפא ראה שקצת קשה לנו להמשיך כך , בא עם שלושה סוסי רכיבה ואמר : " יאללה , קחו , תרכבו כל היום , תפרקו עצבים , תוציאו אנרגיות שליליות ותחזרו לעצמכם " . לקראת סוף השהות שלנו בכורדיסטאן סיימו בארץ לארגן את בית החולים . ארזו אותו בשלושה מטוסי הרקולס והטיסו אותו לאיראן . עלתה השאלה איך לנצל את הקמת בית החולים גם מבחינה מדינית , ואז הוחלט שהוא יינתן כמתנה מראש ממשלת ישראל למולא מוסטפא . לפני שהמשלחת שהביאה את בית החולים המריאה , ייעצנו למארגניה להעמיד בראשה דמות חשובה , כמו אריה לובה אליאב , שר הקליטה דאז , שניהל כמה שנים לפני כן פרויקט פיתוח בפרס . בנוסף היה דובר רוסית , ולכן יכול היה לדבר ישירות עם ברזאני , שלמד רוסית בתקופה שהוגלה לאוזבקיסטן לאחר מרד הכורדים בפרס בשנות ה . 40 - אחרי כמה ימים קיבלנו תשובה במברק : " בראש המשלחת לא יעמוד אדם כמו לובה , אלא לובה אליאב בכבודו ובעצמו " . מתוך מחשבה קונדסית החלטנו להשתעשע קצת עם המשלחת הישראלית . בכורדיסטאן הספקנו לגדל שפמים עבותים , השתזפנו , היינו לבושים כמיטב המסורת הכורדית ונראינו כמו לוחמיו של ברזאני לכל דבר . על פי תוכנית העברת בית החולים , המטוסים תוכננו לנחות בפרס , תכולתם תועבר למשאיות פרסיות שיובילו את הציוד עד לנקודה שבה נפגוש את המשלחת הישראלית ונסייע בפריקתו . נקודת המפגש נקבעה בבית הארחה של הכורדים . יצאתי בראש מחלקת פרשים כורדים וחיכיתי למשאיות . חיימק ' ה ואלחוטאי ישראלי שהצטרף אלינו מאוחר יותר התחזו למלצרים בבית ההארחה . פגשתי את המשלחת הישראלית בנקודה שנקבעה , ומשם הצטרפתי לאחד הג ' יפים כדי לכוון את הנהג . מאחור ישבו שני קצינים ישראליים מחיל הרפואה . אחד מהם הסתכל עליי , חייך ואמר לחברו בעברית : " תסתכל על הכורדי הזה , לא הייתי רוצה להיתקל בו לבד . הוא היה חותך אותי וגומר אותי לגמרי " . גיחכתי , הסתובבתי אליהם ובעיניים רציניות אמרתי : Blease , do " . " not sbeak this language אחד מהם שאל : Do you know what " , " ? language we are talking ואני עונה לו : " Yes , I was in to your . " blace for training , and I know , and don ’ t sbeak this " הוא צודק " , אומר אחד לשני , " עוד ישחטו אותנו פה " . הגענו לבית ההארחה בשעה אחת בלילה , וראיתי שהם במתח גמור . חיימק 'ה ניגש אליהם ואמר : . " ? What you like ? Coffee " הם נענו בחצי פה והוא ריקד בין השולחנות כמו מלצר ערבי אמיתי , עם אוכל וכיבוד קל . ואז פנה אליי לובה ושואל אותי : " איפה האנשים שלנו ? " . " האנשים שלך באים מרחוק וזה לוקח זמן " , עניתי , " אבל הם כבר בדרך . " אחרי שעה ראיתי שהמשלחת מתחילה לאבד עשתונות . חיים קרץ לי ואז פניתי ללובה ואמרתי : " אז לובה , מה נשמע בארץ ? " . " מי אתה ?! " , הוא אמר בבהלה . " אלישע " , עניתי . " איפה חיימק ' ה ? " , הוא שאל בהלם . הצבעתי על המלצר וחיים קד . במשך דקה לובה לא יכול היה להוציא מילה מהפה . אריה לובה אליאב . " בראש המשלחת לא יעמוד אדם כמו לובה , אלא לובה אליאב בכבודו ובעצמו"
|
|