|
|
Page:14
חברה באשר היא ערה ומתייחסת לריחות , הקובעים גבולות של זהות ותרבות . אופני השימוש בבשמים משתנים בין תרבות לתרבות . היחס לריחות מסוימים ואפילו לאלו המוגדרים כבשמים גם הוא תלוי תרבות . העדפה של ארומה או בושם כזה או אחר משתנה מתקופה לתקופה בהתאם לאופנות הריח המתחלפות מדי פעם בפעם . אחת הדוגמאות הבולטות להבדלים של תרבויות ביחס לחומרים בעלי טעמים וריחות קשורה לשום . היוונים חיבבו את השום ואילו הרומאים שנאו את ריחו . אכילת שום הייתה שכיחה בחברה היהודית והיהודים אף כינו עצמם ״אוכלי שום״ . כינוי זה מעיד על מזון וריח כמסמנים של חברה ואולי יש כאן רמז סמוי לאופי הבדלני של החברה היהודית . הערכת השום קשורה לטעמו ולתכונותיו הרפואיות והאפרודיזיות , ברם קרוב לוודאי שלריבוי אכילתו הייתה השלכה על הריחות במרחב הציבורי , כפי העולה מסיפורי חז״ל . בחברה המודרנית לעומת זאת רבים מתנזרים מאכילת שום בשל ריחו החזק והחשש מפני דחייה חברתית . בעידן התעשייתי המודרני הושם דגש דווקא על חוש הראייה , שכן כדי לייצר גופים ומוסדות גדולים כנועים וממושמעים ( מפעלים , צבאות מאורגנים ובתי ספר של חינוך המוני ) יש לפקח ולשלוט בכל עת ( פוקו , לפקח ולהעניש , עמ׳ . ( 169 - 135 וראה עוד הווס וללונדה , ההיסטוריה , עמ׳ . 135 - 125 10 מעניינת בהקשר זה הערתו של רבי יחיאל אפשטיין שאין הוא דן באריכות בברכותיהם של בשמים שכן בקהילתו השימוש בהם מצומצם : ״ואין להאריך בדינים אלו ואין אנו מורגלים כלל בריחות״ . ראה ערוך השולחן , או״ח , סימן ריז , הלכה ז . 11 על השום במקרא ובספרות חז״ל ראו לעף , פלורה , ח״ב עמ׳ ; 148 - 138 פליקס , עולם , עמ׳ ; 72 פליקס , הצומח , עמ׳ . 156 על יחסן של התרבויות העתיקות לשום ראה בהרחבה : ברות׳וול , עמ׳ ; 109 - 108 קריספיל , השום והבצל , עמ׳ . 33 - 27 דוגמה הממחישה כי השום נחשב כאנטיתזה לבשמים בעולם הרומי מצויה בכתביו של הסופר הרומי גאיוס סויטוניוס טרנקוילוס ( Gaius , Suetonius Tranquillus נולד בשנת 69 לספירה ) . סויטוניוס מספר כי אספסיאנוס הקפיד מאוד על המשמעת בקרב בעלי התפקידים באימפריה הרומית . הוא התנגד להתבשמות של פקידיו , אשר על כן הוא נהג בקפדנות נגד אחד מהנציבים שנהג שלא כפי ציוויו : ״הוא לא החמיץ כל הזדמנות לתיקון המשמעת ; וכאשר בא אליו פעם צעיר , שריח הבושם נדף ממנו למרחוק , ורצה להודות לו על משרת הנציב שקיבל , דחהו אספסיאנוס לא רק בהעוויה של בוז אלא גם בתוכחה חריפה : ׳מעדיף הייתי אילו ריח של שום היה נודף מפיך ! ׳ וביטל מיד את תעודת המינוי״ ( סויטוניוס , חיי , ספר שמיני , , 8 עמ׳ . ( 248 לא נתברר מדוע התנגד אספסיאנוס להתבשמות אנשי המנגנון של הקיסרות ( אולי מחשש לפיתוי אזרחים ) . בכל אופן משתמע מדבריו שהעדיף את הצד הקיצוני שלילי של סרגל הריחות , את ריחו הדוחה של השום , על פני ריחם הטוב של הבשמים . 12 על השום כמזהה חברה ותרבות בספרות הרבנית ראה רוזנבלום , אוכל וזהות , עמ׳ . 47 13 משנה , נדרים פ״ג מ״י . על תכונותיו האפרודיזיות ראה ירושלמי , מגילה פ״ד ה״א , עה ע״א והשווה פליניוס , תולדות הטבע , . 23 , XX 14 ראה למשל בסיפור על רבי יהודה הנשיא , שחי ופעל במאה השנייה לספירה , שביקש להרחיק מן השיעור תלמיד שאכל שום בשל אי נעימות הריח והפגיעה בציבור הלומדים ( סנהדרין יא ע״א ) . והשווה שבת לא ע״ב : ״מי שאכל שום וריחו נודף , יחזור ויאכל שום אחר ? ״ . ברם למרות הסתייגויות אלה , ניתן לשער כי בחברה אוכלת שום התקבלה הדפת ריחות השום בדרך כלל בהבנה ובסלחנות .
|
|