|
|
Page:10
קהילות – מופת ( כגון היהדות והנצרות ) . אם לבטא את המעבר מההתגלות אל הגאולה במונחים של תפילה : התפילה האישית שבה האדם נמצא בזיקה ישירה לאל מותמרת לתפילת הרבים , מעשה של הקהילה המעניק מסגרת קבועה להתרחשות התפילה . בשדה הראייה העיקרי של מחקר זה , מעבר זה מסומן על ידי המעבר מן המצווה ( Gebot ) אל ההלכה ( . ( Gesetz על פי תפיסתו של רוזנצווייג , העם היהודי – מעצם קיומו – מטרים את הנצח . אולם לא די בכך , שכן שאר העולם טרם נגאל , ולכן קיימת שאיפה גדולה – ואם לדייק : מצווה גדולה – להעניק לתוכן חייו היומיומיים ממד של נצח . את זאת מתיימרת לעשות המערכת ההלכתית כולה , בכך שהיא מחפשת אחרי עוד פינה בעולם , ועוד רגע בחיים , אשר אליהם אהבת האל טרם הגיעה . תהליך זה מתרחש אם וכאשר ה ' הלכה ' – הדרישה הכללית והמתמדת של המערכת – מועתקת לזירתו של היהודי הבודד , והוא מקיים אותה בתור מצווה שניתנת ' היום ' . באותו רגע המעשה המעוצב של הקהילה מקבל לא רק ביטוי אלא מימוש בתור מעשה ספונטני של היחיד שבו הוא פוגש את האל . כאן , בתפר זה בין ההתגלות לבין הגאולה , הן בזירת התפילה , הן בזירת ההלכה , רוזנצווייג מציב אמת מידה מכריעה המאפשרת מעבר זה : היכולת – היינו , יכולתו האישית – קיומית של האדם לקיים את המצווה . כדי לממש את דרישתה המתמדת של מערכת ההלכה לקיים את המצווה ' כאילו היום היא ניתנה ' , על האדם להביא את כל ישותו – את כל הביוגרפיה שלו – למעשה אשר הוא מצוּוה בו . אם הוא מסוגל לעשות זאת , אזי באותו רגע של קיום המצווה אהבת האל כלפיו מיתרגמת לציווי , אותו ציווי המהווה בו – בזמן תשתית של כל מערכת ההלכה וגם מצוות – העל שלה : לאהוב את האל , בבחינת ' ואהבת את ה ' אלהיך ' . באותו רגע הוא שומע את קולו של המצווה , וחלק מהנצח מוטרם בהווה . אהבת האל מתאפשרת במידה שיש לאדם יכולת לקיים מצווה זו . אולם לא מן ההכרח שיש לאל ידו של האדם להפוך את ההלכה למצווה . כפי שמתרחש בתחום התפילה , הטרמת הנצח אשר בקיום המצווה עדיין איננה נצח . העולם טרם נגאל , אהבת האל טרם הגיעה לכולם , כל ההלכות עדיין אינן מקוימות כמצווה . ' עדיין לא ' זה מצביע על הגאולה שטרם הגיעה , וכן על הציווי המתמיד לקרב אותה , לחפש אחריה . עם ה ' עדיין לא ' אנו עדים שוב להקבלה עמוקה ומדויקת בין משנתו הכללית של רוזנצווייג לבין תפיסת ההלכה שלו . בשניהם , ה ' עדיין לא ' מצביע בו – בזמן על חוסר השלמות של הגאולה ועל עצם הציווי להביא עוד נוכחות אלוהית , עוד מאהבת האל , אל תוך העולם . מעבר זה , בין עולם ההתגלות שבו האדם פוגש את האל , לבין עולם הגאולה שבו האדם עומד בזיקה לעולם החיצוני לו תוך ניסיון להביא לעולם את אהבת האל שהוא חווה בהתגלות , טומן בחובו תמורה במרכז הכובד של ההתרחשות : בעוד שההתגלות הנה חוויה ' פרטית ' של האדם – מה שרוזנצווייג מכנה ' בדידות בשניים ' – בגאולה זירת ההתרחשות היא בציבור . לכן קיים מתח בין העולם העליון – המעשה המעוצב על ידי
|
|