|
|
Page:14
יותר ממשקל המרובה . במשקל זה שני סוגי עמודים , ובכל צמד עמודים הקצר בא בסוף . יתרה מזו , בעמוד הארוך יותר המחצית הראשונה היא הארוכה יותר ( שתי תנועות ) , והמחצית השנייה קצרה יותר ( שווא ותנועה ) . אך תופעה זו ניתנת להסבר קוגניטיבי הנגזר מאותן הנחות עצמן , ואף יש סימנים שלהסבר זה עשוי להיות תוקף בין תרבותי . הסבר זה לא נתפר במיוחד כדי לתרץ את הבעיה שלפנינו . מלכתחילה הצעתי אותו לממצאיו של דוויד גיל ( Gil , 1986 ) בקורפוס שונה מאוד : גיל בדק במדגם בין תרבותי מרשים את ריתמוס השירה הלא קנונית : סיסמאות בהפגנות פוליטיות וקריאות קצובות של אוהדי כדורגל . הוא הקליט את דוגמאותיו בארצות הברית , במערב אירופה , במזרח התיכון ובמזרח הרחוק , ומצא שהמגמה השלטת באופן מכריע היא שהקטע הארוך בא בסוף . ואולם הוא גם מצא מספר ניכר של קריאות קצובות בעלות מנגינה . להפתעתו גילה שכל הקריאות בעלות המנגינה – הדגשן תחילי . אשר לשירת הקודש , הסברה הרווחת ( אך בלתי מוכחת ) בין החוקרים היא , ששירת הקודש הייתה מושרת לעתים קרובות יותר משירת החול . אני מציע את ההסבר , שהמנגינה מפחיתה את העומס על הזיכרון קצר הטווח ( הפועל , כזכור , באופנות אקוסטית ) ומאפשרת להגביר בכך את מורכבות הריתמוס בלי להגביר את העומס על הזיכרון . הסבר זה יש בו כדי להסביר דוגמת נגד אחרת : בבית האופייני לבלדה האנגלית , בכל צמד שורות השורה הארוכה קודמת לקצרה ; ויש לציין שגם הבלדה הייתה מושרת בראשית ימיה . רונית שושני ( תש״ע ) , שותפתו של גיל למחקר , החילה עיקרון קוגניטיבי זה על טעמי המקרא במאמר המתבסס על חיבור דוקטור מתועד להפליא – ׳מערכת הטעמים הבבלית : כללי ההטעמה והחלוקה , שלבי ההתפתחות , והזיקה למערכת הטברנית׳ ( . ( 2003 למערכת הטעמים שני תפקידים עיקריים : א . מוסיקלי – הנחיה לביצוע מוסיקלי של הטקסט ; ב . פיסוקי – ציון מקום החלוקה בפסוק . ׳קיימת מחלוקת לגבי שני התפקידים [ . …[ האם פעלו בד בבד מראשית התהוות מערכת הטעמים , או שאחד קדם למשנהו . בשאלה זו עסקו חוקרים רבים , 6 אנטון ארנצווייג ( Ehrenzweig , 1965 ) טוען שבתחום המוסיקה והאמנויות החזותיות , החברה האנושית מפעילה מנגנוני הגנה כנגד אמצעים אמנותיים בעלי עוצמה אקספרסיבית רבה ׳מדיי׳ , גורמת להתאבנותם והופכת אותם לסגנון או לקישוטים ( את ההיפותזה הזאת החילותי על השירה בחיבורים צור , ; 1994 צור ועינת נוב , ; 2003 ובמקומות אחרים ) . הסימטריה והמסומננות ( markedness ) נוטות להדחיק את הסטיות מהמשקל הסדיר , ובכך יש בהן כדי לכפות , בתנאים מסוימים , סדר פשטני על המציאות . כאשר הבלדה פושטת את המנגינה והופכת ל׳דיקלום׳ , הבית הסימטרי המסומנן נתפס כ׳נאיבי׳ , כ׳סגנון בלדי׳ .
|
|