|
|
Page:7
כשאהיה קרוב לפרוש – אולי אשכב ואביט בכם בלי כוח לדבר – אני מבקש שעד רגע הפרישה האחרונה ילווה אותי חרש שיר עם קטן , צרוד ובכייני , תמים ונשכח מעט , מן המולדת . אני רוצה לבכות אליה באותה שעה , להתייפח אל חיקה בלי בושה , מעבר לכל המחיצות , לכל המעצורים . לפרוק ממנה את כל אהבת חיי , כפי שגמעתי אותה עם זכר ילדותי , ולחזור אל עפרה שלם , ככל האפשר עמה ועם עצמי . [ ... ] רק שיר עם קטן שימו לי , לאו דווקא מבעלי השם ולאו - דווקא מאלופי הפסטיבלים , לא אכפת אם אין יודע מי הדליק את נשמתו ומתי נולדו געגועיו , אבל שאחוש בו שהוא מן המולדת , שהוא קומץ - עפר שלי . שאניח עליו את ראשי , שצלילו האחרון יהדהד באוזני חמים ושייך ומבית אבא , עד שלא אשמע עוד . יעקב אורלנד , " כשאהיה קרוב " , עיר האובות , הוצאת עקד , , 1978 עמ ' 196
|
|
|