|
|
Page:11
מאוד , התנשקו , דיברו ביניהם הרבה בצ׳כית , שפה שלא הבנתי כיוון שדיברנו בבית הונגרית , ולעת ערב נסעו חזרה לביתם שבמושב חמד . הקרובים החדשים שמרו אתנו על קשר רצוף וביקרונו לעתים קרובות . באחד הביקורים הצטרפו אליהם שני בניהם , האחד צעיר ממני בשנתיים והשני גדול ממני בשנה . היה זה בחג החנוכה . המבוגרים ישבו , שתו קפה ואכלו סופגניות ושרקניות ( מאפה הונגרי מטוגן בשמן , המזכיר סופגניות ) . אנחנו הילדים שיחקנו בקצה חדר המגורים בסביבונים . לפתע , ללא שום התראה או הכנה , שאל אותי הילד הגדול “ את יודעת מה הקשר בינינו ? ״ עד היום זכורה לי מבוכתי . עניתי לו בפשטות “ לא ממש , אבל הבנתי שאמך ואבי קרובי משפחה מחוסט ( צ׳כיה ) , אבל אין לי מושג יותר מזה״ . הילד הגדול חייך כממתיק סוד והוציא מכיסו תמונה קטנה , שבה נראה אבי מחבק אישה גבוהה ויפה , וביניהם עומדת ילדה קטנה , שחורת שיער ועיניים , אוחזת בובה . “ זה אבא שלך , זאת אשתו וזאת בתם רותי״ , אמר הילד בסיפוק בלתי - מוסתר . “ הילדה ואמה נרצחו באושוויץ , אביך נשאר בחיים . האישה הייתה האחות של אמי , כלומר אביך הוא גיס של אמי , הוא מעין דוד שלי , כלומר ... היית יכולה להיות בת דודי אם היית נולדת מהאישה ההיא . אבל היא מתה , כמו שכל המשפחה מחוסט מתו״ . גם היום , אחרי ארבעים וחמש שנה , אני עדיין מרגישה את לחיי הלוהטות ואת גרוני הנשנק כשאני נזכרת באירוע ההוא . רצתי עם התמונה אל אבי ושאלתי “ מה זה ? ״ אבי המנוח , שהיה אדם נעים הליכות ומתון ביותר , חיבק אותי וענה “ זאת אשתי הראשונה , מאלבין , ובתנו רותי . הם נספו בשואה״ . “ ואני מה ? ״ שאלתי בצעקה , ואבי היקר חיבק אותי וענה : “ את הנשמה שלי ושל אימא , את הפיצוי שאלוהים נתן לנו אחרי השואה״ . הוא גם הסביר לי שהוא הסתיר ממני את הסיפור כדי לא לצער אותי , והתכוון לספר לי כשאהיה “ גדולה ובשלה״ . פתאום הבנתי מדוע היו לי הורים מבוגרים כל כך , שהרי אבי היה בן 56 כשנולדתי , וגם הבנתי מדוע מעולם הוא לא סיפר לי על עברו ועל חייו לפני שעלינו ארצה . הסיפור העיק עליו , אך הוא לא סיפר לי אותו כי רצה לגונן עליי , ואולי בדרך עקיפה לגונן גם על עצמו בכך שנמנע מלחזור בזיכרונותיו אל הטראומה של השואה ולאיבוד בני משפחתו . כעבור שנים , כשלמדנו בבית הספר התיכון על השואה , ביקשתי מאבי שיספר לי מעט על עברו . תחילה הוא ניסה להתחמק , ולבסוף סיפר לי על אושוויץ כעל מחנה צופים , שהזכיר מאוד את אושוויץ של רוברטו בניני בהחיים יפים , משהו מעין “ בבוקר קמנו , אחרי ארוחת הבוקר הלכנו לעבודה , אחר כך בעבודה קיבלנו
|
|