|
|
Page:10
הגופנית הקשה , לא יהיה לאשתו ולבתו מה לאכול . לדידנו , הפגישה לימדה אותנו כמה היה אבי מוערך ואהוב על תלמידיו בעבר , יהודים ולא יהודים . הייתי בת שלוש וחצי כשעלינו ארצה , וכל שאלותיי מדוע אין לי סבים וסבתות כמו לשאר הילדים בגן זכו לתשובה לקונית קצרה “ הם מתו במלחמה הגדולה״ . לימים למדתי שזה לא כל כך מדויק , שכן סבתי מצד אמי נפטרה בארץ וקבורה בירושלים . היא עלתה ארצה עם בנה הבכור ( דודי ) בתום מלחמת העולם השנייה , ולמרות גילה המבוגר יחסית חלמה להיות חלוצה . בנה דודי — האח הבכור של אמי שעלה עמה - היה בפלמ״ח בחטיבת הנגב , ובשנת 1948 השתתף בשחרור באר שבע , שם חיו שניהם עד שסבתי נפטרה בגיל שישים מדלקת ריאות . דודי ואשתו נשארו לגור בעיר העתיקה בבאר שבע , ולשם באנו גם אנחנו עם עלייתנו ארצה , על פי בקשתה החד - משמעית של אמי מפקיד הסוכנות ההמום שקיבל את פנינו ברדתנו מהמטוס בלוד . ילדותי עברה עליי בבאר שבע , שם נשארתי עד אחרי שירותי הצבאי . הייתה זו עיר קולטת עלייה , ענייה , בעלת אוכלוסייה רבגונית מכל קצות העולם , שרחובותיה מלאו בליל שפות , תלבושות ועדות . אמי כינתה את המקום “ בדואינייה״ , כלומר ארץ הבדואים בשל האופי המדברי והלא מפותח של המקום . עם זאת היא העדיפה להישאר בה עד יומה האחרון , שנים רבות אחרי שעזבתי את העיר . היה זה מעין “ לוקל פטריוטיזם״ , כפי שהיא הגדירה זאת , ואולי היה זה סממן אחד מני רבים של חינוכה האוסטרו - הונגרי המוקפד , שדוגמה נוספת שלו התנוססה על השידה בחדר המגורים הקטן בדירתה בשיכון ד׳ , שם עמדו זה לצד זה תמונות של הקיסר האוסטרי ואשתו הנערצת סיסי , תמונות שלי במדי חיל האוויר וכמה תמונות של ילדיי — נכדיה . בבאר שבע חיו כמה קרובי משפחה של אמי , שבאו לשם בעקבות סבתי ז״ל ודודי . לימים עלה ארצה אח נוסף של אמי והשתקע עם אשתו ובתו בעיר , כך שלמעשה מצד אמי היו לי שני דודים ובת - דוד אחת , נוסף למספר קטן של בני דודים של אמי , רובם ניצולי שואה . מצד אבי היה ריק מוחלט , שהרי מרבית בני משפחתו הענפה הושמדו בשואה . על השואה לא דיברו אצלנו מילה וחצי מילה . רק פעם בשנה , ביום השואה , קדרו פניו של אבי , והוא עישן בו יותר מאשר בימים אחרים . בת שתים עשרה בערך הייתי כאשר באו אלינו שני אורחים שהוצגו כ״קרובים״ מצד אבי , ששרדו את השואה ועלו ארצה בשנת . 1947 הם מצאו את אבי באמצעות המדור לחיפוש קרובים ששודר ברדיו באותם ימים . הם התרגשו
|
|