|
|
Page:11
מבוא דברים רבים למדתי בבית הספר לרפואה , אבל מוות לא היה אחד מהם . אף על פי שקיבלתי גופה יבשה וגלדנית לניתוח בסמסטר הראשון , זו הייתה רק דרך ללמוד על האנטומיה של האדם . בספרי הלימוד שלנו לא היה כמעט שום דבר על הזדקנות או על שבריריות או על גסיסה . איך התהליך מתפתח , איך בני אדם חווים את סוף חייהם ואיך הוא משפיע על האנשים שסביבם — כל זה נראה לא שייך לעניין . מבחינתנו ומבחינת המרצים שלנו , מטרת לימודי הרפואה הייתה ללמד אותנו איך להציל חיים , לא איך ללוות אותם אל סופם . הפעם היחידה שזכור לי שדובר במוות הייתה בשעה שעסקנו בנובלה הקלסית של טולסטוי מותו של איוואן איליץ ' . זה היה בסמינר שבועי שנקרא מטופל - רופא — חלק מהמאמץ של בית הספר לרפואה לעשות אותנו רופאים רבי פנים ואנושיים יותר . שבועות אחדים תרגלנו את כללי ההתנהגות בבדיקה הגופנית ; בשבועות אחרים למדנו על השפעות המצב הסוציו אקונומי והגזע על הבריאות . ויום אחד עסקנו בסבלו של איוואן איליץ ' בשעה שנפל למשכב ומצבו החמיר ממחלה חסרת שם וחשוכת מרפא . איוואן איליץ ' הוא בן , 45 שופט בדרג בינוני בסנקט פטרבורג שרוב חייו נעים סביב זוטות של מעמד חברתי . יום אחד הוא נופל מסולם ומתחיל לחוש כאב בצד השמאלי של הבטן . הכאב לא רק שאינו חולף , אלא הולך וגובר , והוא כבר אינו מסוגל לעבוד . לפנים היה " איש חכם , מלא חיים , נעים הליכות והגון " , ועכשיו נעשה מדוכא וחלש . חברים ועמיתים נמנעים מחברתו . אשתו מזמינה סדרת רופאים יקרים יותר ויותר . אף אחד מהם אינו יכול לקבוע אבחנה , והתרופות שהם נותנים לו אינן מועילות . לאיליץ ' זהו עינוי , והוא רותח וזועם על מצבו . " עינויו העיקרי של איוואן איליץ ' היה השקר — אותו שקר מוסכם משום מה על הכול — שהוא רק חולה ואינו הולך למות , ושעליו רק להיות רגוע ולמלא אחר
|
|
|