|
|
Page:13
מספרי הסתם : הסתמאים אי שם בבבל , אולי בישיבת פומבדיתא במאה החמישית לערך , אפשר שהתקיים חוג תלמידי חכמים שיצרו ספרות יפה . אפשר , משום שאין למחקר התלמוד עדות ברורה על כך . המספרים לא העידו על עצמם , ואף אחד אחר לא סיפר עליהם . משום כך הם מכונים " סתמאים " . כלומר , אנונימיים , כמו קולו של המ ספר בסיפור , בתלמוד דווקא הקול היודע - כול נקרא " סתם " . מאות הפרגמנטים הספרותיים הזרויים בגמרא כקימל בלחם , הם אגדה " סתמית " , אנונימית . את יצירתם הספרותית , השירית , לא ראו המחברים כיצירה אישית . בניגוד לעיקרון המחייב שיוך שמי בכל הלכה - " כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם " - ובניגוד לנטייה המקובלת של יוצרים לדרוש הכרה בבעלות על יצירתם , על האגדה לא חתמו יוצריה בשמם . סיפורים אלה לא נוצרו , כנראה , לשם האמנות . הם תורתם . בצד העבודה ההלכתית , יצירת שתי וערב של הלכות שתכליתן לעצב את חיי הפרט , משמשים סיפורים אלה אמצעי נוסף להכשיר את האדם לחיים שלמים , להבין דרך הכליות והלב את דברי האל , להפוך ולהפוך במה שנחווה כמחברת הפרטית של האלוהים , הכתובה בעצם ידו , ומתוך הקרבה אליו לדרוש מתוכה את החיים הנכונים לפרט , לחברת תלמידי החכמים ולציבור . הספרות הזאת נכתבה באחריות רבה , על אף שנעשתה בחופש אמנותי רב . אפשר להעריך אותה כאמנות גדולה גם אם יוצריה לא כיוונו לכך . המדובר כאן בסיפורי אגדה קצרים , מיניאטוריים , בדרך כלל בני עשר שורות או פחות , המקיימים כללים פואטיים קבועים . מן הסיפורים הללו עולה ומצטייר עולמם הרוחני של היוצרים , על הטעם המיוחד להם , על הטון הקיומי המאפיין אותם ומטעין את כתביהם בעוצמה .
|
|