|
|
Page:10
ביחד לעולם . בודדים אנחנו , צמודים מאוד , בזים לאדישות קוסמית מתוך עניינינו הספוגים בחום משמעותם הארצית . אי היכולת להכיר אישית את כל מי שחי בעולם אינה מקעקעת אינטימיות של ניצולים . אנו קרובים זה לזה יותר משניתן לנו להכיר זה את זה . הכרה בנס נדרשת לחוויית חיים אנושיים , ואיננה אינטואיטיבית . אנו נזרקים לעולם ולא מכירים בקלישות אפשרותנו מיד , או בכלל . נדרשת הפשטה : התכנסות פנימה מהקיום המיידי , ויציאה לראותו כתלוי על סף תהום . על סף התהום , היכן שנגמרת ההופעה , מתחילה מטפיזיקה . מטפיזיקה איננה אמת , כי אם תנאי אפשרות לאמת . בכל זמן ומקום ניצב גבול להופעה שמסמן חריגה : לא כקו המבדיל מרחב הופעה רציף ממה שמעבר לו , כבמסגרת תמונה . מטפיזיקה פוערת בורות של אי התגלות בלב הוויה . בעולם ללא חיים אנושיים אין נסיות , לפי שאין התגלות מטפיזית של אי התגלות . אך בעולם שבו חיים בני אדם עכשיו נרמסת ההכרה בנס תחת מטפיזיקה המשועבדת להכרה היסטורית . ענייני האדם מוצבים כמענה סימטרי מצד האפשר על האי אפשר , כאופן של התגברות על קלישות הקיום דרך טוטליות ההיסטוריה . כחלק מיומרה לחלץ מהישים בהוויה את משמעותה , מוקרבת שמחתם המרחבית של נוכחים כאן עכשיו לשם סולידריות זמנית עם אנשים מתים . מביטוייה הבולטים של סולידריות זו הוא זיהויו של כל אדם עם מקום מסוים בעולם , בתיווך קהילה היסטורית בעלת ערובה מטפיזית , כגון " את כ ּ ל הארץ אש ׁ ר את ּ ה ראה ֹ , לךָ את ּ ננ ּ ה , וּלזרעךָ עד עוֹלם " . נסיותם הקורנת של חיי האדם בעולם מתעמעמת עם הכפפתם למטפיזיקה היסטורית בוטחת . הכרה בנס אינה מתפתה להסביר את עצם ההוויה בסיבה או תכלית הנרמזים מארגון מסוים של ישים בתוכה . לא רק שסימנים בהוויה אינם משיגים את משמעותה , העדר משמעותה הוא שתוחם ונוטל חלק בכל משמעות שניתן למצוא בהם . כאפשרות בלב אי אפשרות להיטען בתוכן נבחר , שאינו רק נגזר , נושאים החיים האנושיים משמעות שלילית של חריגה : אלה המסוגלים לבחור בזהותם הם בני חורין במלאות ההוויה , עדים לאינותו של האין . בשמחה נבקש להחליף סולידריות זמנית עם אבותינו בסולידריות מרחבית של קהילת ניצולים חופשיים — מי שחי בעולם עכשיו .
|
|
|